פרק 62 - לא לוותר

949 67 9
                                    


עבר חודש מאז שזאיין עזב. הפרידה הייתה קשה בשבילי.

כשהוא עזב, רק יצא מהבית, עוד יכולתי להחזיק את עצמי...הסתכלתי על השרשרת וניסיתי כמה שיותר לחשוב שהוא יהיה בסדר, הזוגיות שלנו תהייה בסדר.

אחרי יומיים בלבד, התחלתי לבכות כל לילה, הבנות ניסו לעזור לי אבל זה לא הצליח.

זה נעשה יותר קשה בשבועיים אחרי זה. התחלתי להתרחק מהבית ולהיות יותר בקולג׳, עם רייצ׳ל וקבוצת המעודדות שלא חזרתי אליה, רק צפיתי בהן רוקדות עם שמחת חיים.

הגעתי למצב שהבנתי שהבית מזכיר לי אותו יותר מידי, עם כל החברים, התמונות והדברים שנשארו עדיין.

שבועיים אחר כך, הקשר שלנו כמעט נעלם. אני מתכוונת לקשר שלי עם זאיין.

אין לו זמן אלי אבל אני לא מאשימה אותו יותר מידי, הוא בטירונות והתמחות לדבר שהוא רוצה.

הוא עושה משהו חשוב ומשהו שהוא כל כך רצה.

הוא אף פעם לא ממש ביקר למרות שאמר שיבקר אבל המעט שהוא יכל היה רק פעם אחת לפני שבועיים וחצי וגם זה היה רק ליומיים וקצת.

זה היה שמח, זכרתי במעורפל שיצאנו כל החברים לפאב וצחקנו אבל זה היה זמני ונגמר.

קשה לי להודות באמת אבל זה מחרפן אותי, כמעט הורדתי את השרשרת שהוא נתן לי.

את אותה שרשרת שהוא נתן לי לא הורדתי אותה אבל חשבתי הרבה על זה, אולי לוותר...

זה קשה.

אני מנסה כל יום ויום להחזיק את עצמי, להתאפק, לא לבכות, לחייך...או לפחות לזייף אחד כזה. ״אני בסדר.״ כשאני יודעת שלא, אני לא.

הדבר הכי מעצבן, התחלתי להיות חולה בגללו, אולי בגלל עצמי.

מרוב ״הדיכאון״ שיש לי, יש לי בחילות וכאבים, כל יום אני מרגישה גרוע יותר.

״אנאבל.״ שמעתי את רייצ׳ל קוראת לי, הסתובבתי אליה והיא חייכה אלי.

״מישהו מתקשר אלייך.״ היא הצביעה על הנייד שלי שלא הפסיק לצלצל ומרוב מחשבות לא שמתי לב אליו.

לקחתי את הנייד שלי שהיה מונח על המיטה ולא הפסיק לצלצל, הסתכלתי על השם.

זה הוא. הלב שלי התחיל לדפוק בחוזקה.

״הלו?״ לחשתי בשקט, כבר כמעט שכחתי את הקול שלו.

״אנאבל?״ הקול שלו נשמע, הוא נשמע יותר מוזר.

״זאיין, הכל בסדר?״ שאלתי, התחלתי קצת לדאוג אבל לא מיהרתי לחשוב מסקנות נוספות.

שמעתי צחקוק. ״נזכרת בי?״ הוא שאל והפעם כבר צחק.

Gravity - Z.MWhere stories live. Discover now