Life Between World

פרק 53

אני ממש ממש מודה לכן על הדירוגים והתגובות ואם יש שאלות שתרצו לשאול אותי אני אשמח לענות.

נקודת מבט דניאל:

"אז..?" אמרתי לאותה נערה בזמן ששני הנערים היו מקדימה,

"אז..?" החזירה באותה מטבע, ראיתי שהיא מתקשה מעט להחזיק את את הקופסאות, לי היו רק שתיים ולה שלוש, והג'נטלמניות שבי סירבה שמצב כזה יקרה,

"עצרי" אמרתי והיא עצרה מביטה בי בבלבול, "קרה משהו?" שאלה, הנחתי את האוכל על המדרכה והסתכלתי לראות מה כתוב על כל קופסא ונתתי לה שתי קופסאות קלות עם סלטים בזמן שלקחתי שלוש קופסאות עם אוכל, זה היה די כבד אבל זה בסדר, הייתי לוקח את כל הקופסאות אבל אז לא הייתי רואה את הדרך, "תודה" מילמלה בחיוך קטן, "בטח" אמרתי והמשכנו בהליכה לכיוון הבית יתומים אחרי שני הנערים שלא חיכו לנו והמשיכו.

שאלה צצה בראשי והחלטתי להפר את השתיקה, "תגידי" היא הרימה את מבטה אליי, "איך ידעת שיש מצלמות אבטחה במסעדה?" שאלתי.

"אה" היא גיכחה מעט, "זה סוג של שריטה אצלי, לכל מקום עסקי שאני הולכת אליו אני חייבת לבדוק אם יש מצלמות ולראות איפה יש עוד, אל תשאל אותי למה כי אני לא יודעת, סתם שריטה אני מניחה" היא משכה בכתפייה,

"אז...?" שאלתי,

"אז... שוב?" הביטה בי באופן מוזר,

"איך קוראים לך?" שאלתי,

"למה אתה רוצה לדעת?"

"אני רוצה לדעת למי להודות" חייכתי,

"קלייר" אמרה,

"דניאל" אמרתי את שמי,

"נעים להכיר" אמרה והתקדמנו לבניין גדול שנראה כאילו כל שניה עומד להתפורר,

"נעים להכיר גם אותך" אמרתי נעצר אחרי שני הנערים,

"תשאיר את זה פה, אנחנו נסתדר מפה" הנער הגבוה משניהם אמר והנהנתי, הסתובבתי והתחלתי ללכת אבל משהו עצר בעדי והסתובבתי, אני אפילו לא יודע למה,

"ביי קלייר" אמרתי והיא הסתובבה אליי,

"ביי דניאל" אמרה בחיוך קטן, הסתובבתי והמשכתי לביתי, עשיתי מעשה טוב היום, חשבתי לעצמי בחיוך.

"טאי? טאי, אתה ישן?" שאלתי שעמדתי מול הדלת של החדר של אימי, "טאיו קדימה תענה לי" קראתי בכינוי שנתתי לו שהייתי קטן ולא יכולתי לבטא את שמו ומאז זה נשאר, טאי יודע שאני קורא לו ככה רק שאני צריך ממש לדבר ככה שאם הוא לא עונה כנראה הוא ישן, אני מקווה שהוא ישן.

"טוב אני הולך לישון" הסתכלתי על הדלת נאנח, "לילה טוב" לחשתי והתקדמתי לחדרי אבל נעצרתי ששמעתי את הדלת נפתחת מאחוריי, הסתובבתי במהירות מביט באחי הגדול שנראה כאילו התבגר בכמה שנים, זיפים כיסו את פניו ושיערו נראה פרוע, הוא הסריח, לא התקלח מאז, נשאר עם אותם בגדים.

"קראת לי טאיו" חייכתי שהוא הבין, "תחזור לעצמך, בבקשה" ביקשתי עם דמעות בעיניי, אחי נראה נורא, הוא אף פעם לא היה ככה גם שהיינו במצבים הכי גרועים, "אני אותו הדבר, אין לי מושג על מה אתה מדבר" מילמל, "אתה לא! אתה לא אוכל, אתה לא שותה, אתה אפילו לא מתקלח, אתה לא יוצא מהחדר של אמא מאז שהיא-" קטע אותי בכעס, "שלא תעיז להמשיך את המשפט!" דרש.

הייתה שתיקה לכמה שניות, "זאת האמת טאי, ושנינו יודעים שזה עמד להגיע אבל עדיין לא היינו מוכנים לזה, ושנינו יודעים שהיא לא הייתה רוצה שנהיה ככה, היא הייתה רוצה שנמשיך לחיות את יודע את זה!" אמרתי בתסכול, "אתה הכרת את אמא, אתה יודע יותר טוב מכולם שהיא הייתה רוצה שנמשיך בחיינו" דמעות זלגו מעיניי, על אחי, על אימי, ואפילו על אבי שבקושי הספקתי להכיר, בכיתי על המשפחה שלי שהתפרקה לרסיסים וכבר לא נראתה כמו משפחה, "טאיו" אמרתי והוא הרים אליי את עיניו, ראיתי שהם נוצצות מדמעות, "אני צריך אותך, אתה אחי ואני לא יכול להחזיק לבד, בבקשה אל תנטוש אותי, יותר מהכל אמא רצתה שנהיה משפחה מאוחדת, חזקה, אז אל תתרחק ממני" חיבקתי אותו בוכה אל חולצתו, הוא לא חיבק אותי בחזרה, "אני אתן לך זמן, כמה שתרצה, אבל אני לא אתן לך להתרחק ממני, אני לא אתן לך להיעלם מהעולם, אני איבדתי אבא, אני איבדתי אמא, אני לא מתכוון לאבד אח" אמרתי מוחה את דמעותיי והולך לחדרי, תנחתי למיטה שלי והשינה שכל כך רציתי לחוות במשך כל היום חמקה ממני לטובת הדמעות שזלגו מעיניי במשך כל הלילה, אתה לא היחיד שקשה לו טאיו, אתה לא היחיד.

110 דירוגים
60 תגובות