Together

פרק 23

ראיתי גור זאבים בודד , אני חושב הוא בן 4 חודשיים, זה נראה לי מוזר כי בדרך כלל הם הולכים בלהקות.
החלטתי לא לגעת בו בנתיים כדי שאם אמא שלו בסביבה לא תתקוף אותי.
-------------כעבור 3 שבועות בערב----------------
כבר חודש שאני פה.
כבר התרגלתי למקום ,למרות שקשה יותר מלחיות בבית רגיל כמו כולם.
עדיין אני מסתדר פה .
לאחר כמה ימים שראיתי שהגור לא הולך מפה ואף אחד לא בא אחריו .
הבאתי לו אוכל והתחלתי לטפל בו.
אני מרגיש שהוא מבין אותי , אני מרגיש כמוהו.
בודד , בלי הורים , בלי אף אחד שידאג לך .
אני אפילו התחלתי לדבר איתו .
הוא עוקב אחרי לכל מקום.
התחלתי כבר לצוד פה , בגלל שאני לא יכול לחיות רק על פירות.
וגם בגלל שהגור לא יכול לחיות על פירות, אלא על בשר.
קראתי לגור בשם ראיצ׳ו.
בניתי נקודת תצפית, שאם ויבוא מישהו אני יוכל לראות.
עליתי לנקודת תצפית וראיתי רכב מתקדם.
לאט לאט שמתי לב שזה הרכב שלנו.
ירדתי מהתצפית.
ראיצ׳ו ראה את הרכב מתקרב והתחיל לנבוח,"ראיצ׳ו זה בסדר" אמרתי והשארתי אותו קרוב אלי.
" כנס לרכב" אמר, נכנסתי והכנסתי את ראיצ׳ו מאחורה.
" אנחנו צריכים לעבור איפשהו בדרך " אמרתי
" לא, הבוס אמר ישר אליו" אמר השומר
" תקשיב לי טוב אם אתה רוצה להשאר פה בתור שומר , תיקח אותי למקום שאני צריך ואז ישר לרומן" אמרתי עם מבט רציני.
כיוונתי אותו לבית נטוש שתמיד ההיתי יושב שם , כשהיה לי רע .
הגענו לשם , " ראיצ׳ו , צא " אמרתי ופתחתי את הדלת.
נכנסנו לבית " ראיצ׳ו תתנהג יפה ברגע שאני יוכל אני אבוא לקחת אותך" אמרתי וליטפתי אותו.
נעלתי את הדלת אחרי ונכנסתי לרכב
" סע" אמרתי והתחלנו לנסוע לבית.
הנסיעה עברה שקטה , אני לא יודע כמה זמן כבר לא ההיתי בבית.
היה קשה אבל זה עבר , נגמר.
הגענו, ירדנו מהאוטו ונכנסנו למשרד של רומן.
"שב" רומן אמר והתיישבתי.
" מהיום אתה לא עושה תנועה בלי ידיעתי , מהיום אתה לא עושה טעויות מובן? " אמר רומן
" כן " אמרתי
" משוחרר" אמר והלכתי לחדרי , כמה זמן לא ההיתי פה.
חיפשתי את הפלא שלי , ושמתי לב שהוא מכובה .
כנראה נגמר לו הסוללה, שמתי את הפלא למטען והלכתי להתקלח.
נכנסתי למקלחת , כמה זמן לא התקלחתי במים חמים.
התקלחתי ויצאתי מהמקלחת , הסתכלתי במראה.
לא זיהיתי את עצמי , ההיתי לא מגולח , עייף.
לקחתי את המכונת גילוח , גילחתי את עצמי כמו תמיד משאיר קצת .
יצאתי מהמקלחת והפעלתי את הפלא.
צצו לי מלא הודעות אבל לא היה לי כוח להכנס .
התארגנתי, לקחתי ארנק ושמתי את הפלא בכיס.
הלכתי לכיוון חנות בסביבה פתוחה .
קניתי אוכל ודברים של כלבים כמו: קולר, משחקים והכל.
יצאתי מהחנות עם השקיות והזמנתי מונית.
המונית הגיעה, ונסעתי לאיפה שהשארתי את ראיצ׳ו.
נכנסתי לתוך הבית וראיצ׳ו קפץ עלי .
" אני מצטער שהשארתי אותך כאן לבד" אמרתי עם מבט עצוב.
" אתה תשאר כאן עד שאני אמצע פיתרון לאיך שתחייה איתי" אמרתי
שמתי לו אוכל ומים.
" בוא נטייל " אמרתי , שמתי לו את הקולר וחיברתי את הרצועה.
טיילתי איתו ושמתי לב שהתקרבתי לבית של אנה .
דפקתי על הדלת , אף אחד לא ענה ולא רציתי להעיר מישהו.
קשרתי את ראיצ׳ו בחוץ " דקה מגיע, תהיה בשקט" אמרתי וטיפסתי לחלון שלה.
הסתכלתי בחלון ולא האמנתי למה שראיתי.
זאת היתה אנה עם אלכס .
ירדתי מיד , מתאפק לא להכנס ולהרביץ לו.
פתחתי את הקשירה של ראיצ׳ו ורצתי איתו לכיוון הבית הנטוש .
אני פשוט לא מבין למה , אני כל כך אוהב אותה.
ואלכס הבן זונה הזה , חשבתי הוא חבר אבל הוא בדיוק כמו כולם.
הרגע שאני לא כאן הוא דופק לי סכין בגב.
לבסוף הגעתי לבית שיחררתי את ראיצ׳ו , נעלתי את הדלת.
ונשכבתי על הרצפה והוא לידי.
לא אכפת לי שהרצפה קשה , לא אכפת לי מכלום.
אני לא יכול לתאר את ההרגשה שלי.
אני רוצה להרוג מישהו , אני רוצה להפסיק לנשום , אני רוצה לישון ולא להתעורר.
מצאתי קופסאת סיגריות סגורה מפעם במגירה.
התיישבתי על הכיסא.
הינה אני יושב כאן על הכיסא הזה וליד השולחן הזה.
ושוב מרגיש בודד כמו תמיד , מולי מונחת קופסאת סיגריות סגורה , חדשה.
הרבה זמן שלא הכנסתי את החרא הזה לפה.
הרבה זמן שלא הרגשתי ככה .
מצד אחד כאב ומצד שני ריקנות.
אני כבר לא יודע אם לצחוק או לבכות.
אני כבר לא יודע אם לחיות או למות.
אני מרגיש כאילו אני מפספס משהו גדול בחיי אבל אני לא בטוח מה.
כשאני חושב על זה , אין לי כלכך מטרה בחיים.
כל החיים רק חשבתי שאני צריך לסיים את הבית ספר טוב , להשיג בגרות טובה וזהו.
לא חשבתי על מה הלאה.
תמיד חשבתי על העבר , על ההווה אך לא על העתיד.
אני מרגיש חנוק, אבל לא מאהבה אלא ממחשבות.
אני מרגיש שאני נזק לעולם .
אני מרגיש שאני לא חי אבל בעצם גם לא מת.
אני רוצה לצעוק , אני רוצה לשתוק.
הבטחתי לעצמי להיות חזק אבל אני לא מצליח.
אני מרגיש כאילו אני מתפרק מיום ליום.
אני מרגיש חלש כל כך חלש.
כל כך הרבה מחשבות שאפילו לישון אני לא מצליח ומתעורר מהם.
אני אפילו לא רוצה דברים כמו בנאדם רגיל.
כשאני חושב מה אני צריך , אני לא מצליח לחשוב על כלום .
הדבר היחיד שתמיד רציתי הוא להיות ליד אנה.
אני כל כך אוהב אותה.
דפקתי את ידי על השולחן ושמתי את ראשי על השולחן.
מרגיש איך דמעותי יורדות, אני מרגיש כאב עמוק.
היא פשוט הרגה אותי , היא שרפה אותי מבפנים.
אפילו כשרומן מכאיב לי ,אני לא מרגיש כמו שעכשיו אני מרגיש.
ראיתי פה דף ועט.
הנחתי מולי את הדף והתחלתי לכתוב:

תקופה של שינוי
תקופה של אמת
תקופה של קושי והרבה כאב
ברגעים הכי קשים של החיים ברגע הכי כואב ברגע שאותך אני צריך יותר מכל עת
אני בורח אלייך ממחשבה ראשונה ממחשבה שאיתך אמצא לי קצת אהבה
אולי איתך יהיה לי אמונה
אני כבר אבוד אם אין סוף מחשבות אני כבר לא רואה את הסיבה שלי לחיות ...
אבל מתוך כל החושך ישלי טיפה של אור שאליה אני רץ מבלי לחשוב
קשור את הזאב ליד חלונך מטפס למעלה לליבך פותח את עני להסתכל עלייך ישנה
אבל אם אני מגלה אותך ישנה
אם אני מגלה אותך במיטה ?
החבר הכי טוב
החבר הכי טוב שלי
אם אפשר בכלל להגיד את זה עליו שבגד בי איתך ללא שום מחיר
טיפה של זמן שאני לא פה
וכבר לקחו ממני את הדבר הכי טוב ליבי נשבר לחתיכות קטנות
התקווה האחרונה שלי נלקחה ממני ללא שום רגש ללא שום מחשבה ללא שום אהבה
התאהבתי בך ללא ספק אהבה ללא גבולות עשיתי בשבילך מעל כל היכולות , חשבתי שזה אמיתי חשבתי שאת תהיי שלי
חשבתי שמה שיש בנינו הוא אמיתי קצת שבור לא אשקר
והנה שוב הלכה לי הסיבה לחייך מאבד את עצמי במחשבות לא יודע מה עוד יכול לקרות .. ימים זרוק באמצע שום מקום.
~סוף~
הפסקתי לכתוב , לא לא הצלחתי להמשיך לתאר את הרגשות שלי , המחשבות שלי כל כך מבולגנות.
אני לא מצליח להתרכז , אני רוצה לדפוק את הראש בקיר.
אני אפילו לכתוב את המחשבות שלי לא מצליח.
שמתי לב שהדף שלי מלא בדמעות, ניגבתי אותם.
אני לא רוצה לראות אותה יותר ולא אותו .
שניהם מחוקים אצלי.
מישהו שבוגד פעם אחת יבגוד תמיד.
אני רוצה שיפסק הכאב הזה , שאני מרגיש.
חבל שזה לא חלום , חבל שזאת המציאות.
כל כך קשה לי , אני כל כך עייף מהכל.
לאחר הרבה מחשבות , הצלחתי להרדם.

נגמר עוד פרק אשמח לתגובות ,הצבעות.