מגיל קטן

11- מחר

קמתי ישר וגם רון.
"מה אתם עושים פה?" שאלתי והכל נהיה שקט עד ששמעתי קול.
"אמא! אמא! למי באנו?" נשמע קול חמוד וראיתי ילד קטן רץ עליה.
אמא שלי הרימה אותה וסובבה אותו עלינו.
"רז אני רוצה שתכיר את ספיר ורון הם האחים שלך" נשמע קולה רז הילד הקטן הביט בנו עם חיוך, הוא כל כך מתוק.
"יש לי אחים?!" אמר לעצמו וחייך.
"תודה אמא" אמר
"בבקשה" אמרה
"לך תשחק במשחק החדש שלך, טוב?" שאלה מניחה אותה.
"אוקיי תודה אמא, אני אוהב אותך" אמר
"גם אני אותך יפה שלי" אמרה והרגשתי דקירה הוא הלך לשחק עם כולם שישמרו עליו וגם היה צריך שקט.
"אפשר-?" שאלה
"בחוץ" אמר רון והיא הנהנה ואבי הלך אחריה.
יצאנו למרפסת והורינו ישבו מה שאני ורון לא עשינו.
"כן!" אמר רון מרמז להם להתחיל לדבר
"תוכלו לשבת?" שאלה אמי ולא ישבנו היא נאנחה והתחילה לדבר.
"אנחנו מצטערים על-" אמרה אך קתעתי אותה.
"על מה אתם מצטערים על זה שרציתם לזרוק אותי או על זה שאתם ההורים שלי?" שאלתי והם הבינו שאני פגועה במיוחד מן הסתם.
רון הניח יד על כתפי מסמן לי לתת להם לדבר ונאנחתי הסתכלנו עליהם.
"אנחנו מצטערים על מה שזה, לא רצינו אותך מסיבה אחת" אמרה וכעס עבר בי
"-" לפני שאמרה משהו
"כן אמא ואבא, מה היתה הסיבה שלא רציתם אותי מה הסיבה שהשארתם אותי, פאקנינג בגיל 5 להסתדר לבד!" צעקתי והם פערי עיניים רון החזיר בידי והעפתי אותו.
"לא אני מתה לדעת מה היה יכול לקרות שהתוצאה של זה היא הייתה לעזוב אותי, מה?" צעקתי שוב.
"איימו על אחיך" אמר אבי ושתקי
"מה?" שאל רון לא מבין.
"אתה הסתבכת עם עבריינים בגיל 7 כזה והם איימו שיהרגו אותך, אנחנו כמובן לא הסמכנו כלל והם לקחו אותך יום אחד שישנת ואמרו שאם אנחנו רוצים שתחיה אנחנו צריכים לעזוב את ספיר, לא הבנו למה אבל החלטנו לעזוב את ספיר בידיעה שהיא תפגעה אבל אתה תהיה חי" אמרו הוריי
"אני לא מאמינה לזה!" צעקתי.
"תפסיקו לחרטט" צעקתי שנית.
"אנחנו לא מחרטטים אנחנו אומרים אמת" אמר אבי קם.
"רון תרים את השרבול שניה" אמרה אימי רון הרים את השרבול וראינו את הצלקת שנשארה לו שנפל מגיל קטן.
"אתה רואה את הצלקת, הם עשו לך את זה באותו לילה, יום למחרת בבוקר הייתה בבית ובכית לי שכואב לך וידעתי שזה הם עשו לך, חירטטתי לך את זה שנפלת באותו יום בפארק אבל זה לא היה נכון" אמרה אימי ופערתי את עיניי.
"אתם שונאים אותי?" שאלתי והם הביטו בי ושתקו לא אמרו דבר.
"אתם שונאים אותי?" שאלתי שוב
"אנחנו אוהבים אותך" אמרה אימי קמה לחבק אותי אך זזתי לאחור.
"ממש, ממש לא!" אמרתי והיא הביטה בי מבולבלת.
"הבנתי למה נטשתם אותי אבל אני נטשתי אותכם באותו שניה שהשארתם אותי לבד, לכו תמצאו לכם ילדה אחרת" אמרתי שדמעות יורדות מעיניי.
"ספיר" אמרה אמי לא מאמינה.
"תפסיקי לעשות הכל קשה ספיר, את יודעת יפה מאוד שלא היה לנו בררה" אמר אבי בכעס, הוא כועס.
"תפסיקי לעשות הכל קשה?" שאלתי והוא קפא שהבין מה אמר.
"תגיד אתה יודע מה זה שבגיל 5 ההורים שלא לא רוצים אותך סתם, ואת אח שלך כן רוצים אותו, שאת רואה את הילדים עם ההורים שלהם שהם מחבקים אותם, שהם אוהבים אותך, אתה יודע מה זה ששואלים מה המצב עם הוריך אז אתה אומר להם את אותו משפט שוב ושוב, הם שוב טסו לפגישות עבודה, אתה יודע מה זה שאתה חי 10 שנה בידיעה שההורים שלך לא רצו אותך, שאתה לא מבין מה לא בסדר איתך, שיש לך פחד שאנשים יעזבו אותך,אתה יודע את זה מה קורה לי שאני רבה עם דניאל או עם רון, אתה יודע כמה זה קשה לי לחשוב שעוד משהו יעזוב אותי כמו שאתם עזבתם, אתה יודע? לא!" צעקתי עליו והם פשוט קפאו.
דמעות ירדו ממני כמו גשם הלכתי בצעדים מהירים לתוך הבית ושפתחתי את הויטרינה סגרתי בטריקה.
נכנסתי למהר לשירותים נועלת, ובוכה.
ובוכה....
ובוכה....
ובוכה...
נשמע פתיחת מנעול וזזתי הצידה כדי לא להמחץ.
ראיתי את אבי.
דמעות ירדו ממני.
הוא משך אותי לחיבוק.
הרחתי את הריח שלו, הריח שאהבתי, הריח שאבא שלי כאן איתי!
בכי פרץ ממני והוא חיזק את חיבוקו וליטף את שערי.
"אני לא יעזוב אותך לעולם" אמר והבכי נעלם.
הוא נישק לרשאי והוציא אותנו מהשירותים מתקדם לסלון רואה שם את רון ואמא ומדברים לשרון מחבק אותה בסוף וגם אני היא עלתה למעלה מביאה את רז.
"תעשו היכרות" אמרה אימי וחייכתי מאט.
"היי אני רון וזאת ספיר" אמר רון עם חיוך וחייכתי.
"אני רז" אמר והחזיר חיוך
"מי הכי גדול?" שאל רון הרים יד.
"בן כמה אתה?" שאל רז מצביע עם היד הקטנה והחמודה שלו על רון.
"אני בן 17" אמר
"ואת בת 15" אמרתי
"אני בן 3" אמר גאה וצחקנו
"מה אתם הכי אוהבים לעשות?" שאל
"לשחק כדורגל" אמר רון
"לרקוד" אמרתי
"לשחק כדורגל" אמר ורון חייך ונתנו כיף לאחד השני.
לאחר חצי שעה של היכרות אמי אבי לקחו אותנו לבחוץ.
"אנחנו קנינו בית חדש עם 2 קומות, גינה ובריכה" אמר אבי והבטתי ברון במבט שאלה.
"ואיפה זה?" שאל רון
"ברחוב דוד" אמר וחיוך עלה כל פניי.
"אני רואה שאת מרוצה" אמרה אימי
"בטח שתהיה מרוצה זה ליד החבר שלה" אמר רון והם הסתכלו עלי במבט שואל
"אחר כך" אמרתי
"אוקיי" אמר רון והם חייכו
"מתי עוברים?" שאל
"מחר אז תזדררו" אמר וחייכתי רון עלה לאמר לכולם שהם יכולים להשאר אמי אבי ואחי הקטן נשארו אבל הרדימו אותם בחדר האורחים.
ליעד, עומרי ,ליאם ודניאל ירדו מביטים בי דניאל ירד וחיבק אותי.
"שמעתם?" שאלתי
"כן, את לא צריכה לפחד אני לא עוזב" אמר וחיבקתי אותו.
"שלום לכם" נשמע קול של אבי ודניאל התנתק ממני מביט באבי.
הם מכרים אבל הם השתנו ביופי אז קשה להזכר.
"אתה חבר של הבת שלי?" שאל
"כן" אמר לכולם מסתכלים רק מה יקרה
"איך קוראים לך?" שאל
"דניאל" אמר והוא הסתכל עליי במבט שואל
"דניאל של סיגל?" שאל לפתע וחייכתי.
"כן" אמר מחייך הם התחבקו
"מה אתם עדין זוג?" שאל בהלם
"10 שנים" אמר דניאל מחייך
"כן אנחנו אוהבים את אחד השני הרבה" אמר דניאל מסתכל עלייה חיוך מאוהב.
"רואים!" אמר וחייך.
"טוב אני צריכה לארוז" אמרתי הולכת ודניאל תפס את ידי מהר.
"לאן?" שאל בחשש
"אני עוברת דירה, אל תתדאג אתה תראה אותי" אמרתי עם חיוך והוא חייך אבל דואג.
"לבוא לעזור לך?" שאל והננתי עלינו שהוא יושב על המיטה ואני מוציאה מזוודה ומתחילה להוציא בגדים מקופלים למזוודה.

מעבירה את הבגדים למזוודה.
"מה את לוקחת?" שאל
"הכל" אמרתי צוחקת והוא צחק גם.
שמתי את כל הבגדים שלי והגרביין ותחתונים בשקית.
הלכתי לפינה הוצאתי עוד מזוודה.
"עוד אחת?" שאל דניאל
"כן,אחד לבגדים ואחד לדברים אחרים" אמרתי והוא הנהן.
הוצאתי את התכשיטים שלי עם הקופסאות שמה בעדינות.
שמתי את הבשמים שלי.
"תגיד שאמרת שתעזור איך בדיוק הכוונת לעשות את זה?" שאלתי והוא צחק
"לארח לך חברה" אמר וצחקתי.
"אוקיי" אמרתי לוקחת את המחשב הנייד ושמה במזוודה.
לקחתי מטען ועוד כמה דברים שאני רואה את דניאל מתעסק לי בטלפון.
"אהבתי את התמונה מסך שלך" אמר וצחקתי
"נוו ברור אנחנו שם" אמרתי צוחקת וגם הוא.
שמתי את התמונה שלי ושל דניאל בזהירות והורדתי את התמונה עם המלא חוטים שנמצאים שם מלא תמונות שח'בורה  שלי עשתה לי בגיל 12.
"יאלה אני מסודרת" אמרתי מניחה את המזוודות ומוציאה אנחה מיואשת.
הרגשתי ידיים מושכות אותי וראיתי דניאל.
חייכתי.
"אני עייפה" אמרתי
"שמתי לב יש לך מלטה דברים" אמר וצחקתי ממה שאמר.
הוא נישק אותי ואני אותו.
"דיי נוח אין לי כוח" אמרתי והוא ציחקק וזז ממני שוכב לידי ומחסה אותי.
"אני פה!" אמר וחייכתי שהוא מלטף את שערי ואני עוצמת עיניים ונרדמת.

מחר הכל יהיה שונה.
מחר יהיה לי הורים.
מחר יהיה לי אח חדש.
מחר יהיה לי שכן אהוב.
הכל יקרה מחר.
ליום שכל כך חיכתי!