Once upon a teddy bear 🐻 ( Hebrew )

פילוט

זה היה יום חורפי ברחבי העיר, ג'ין בדיוק יצא להפסקה של חצי שעה מעבודתו כמלצר בבית הקפה הפינתי והצנוע בו עבד במשך כבר כמה שעות במרץ נכון לאותו יום.
הוא נכנס לחדר הלוקרים של העובדים, הסיר מעליו את הסינר, שלף את מעילו מהלוקר שלו והניח במקומו את סינר העבודה, סוגר אחריו את דלת הלוקר.
הוא חיפש במשך דקות ארוכות אחר הפלאפון שלו, בסוף נזכר שהניח אותו על הלוקר.
אחרי שהוא סוף-סוף נזכר, הוא לוקח אותו ומכניס אותו לכיסו הקדמי של מכנסיו, לוקח את מעילו הגדול והמחמם וסוגר אותו מעליו.
הוא יצא מהחדר והחל ללכת לכיוון השולחן הפינתי שבבית הקפה שבו ישבו באופן קבוע החברים שלו שעתה חיכו שיצא להפסקה.
הם ישבו שם כבר קרוב לרבע שעה וג'ין כמעט התחיל להרגיש לא נעים על שנתן להם לחכות כל כך הרבה זמן..
הם באופן קבוע באו בצהריים, בסביבות השעה בה יצא להפסקה ולפעמים בערבים, כי אם לא היו עושים זאת, לא הייתה להם הזדמנות אחרת לראות אותו.
אה.. הם גם היו פריקים של קפה- הם לא תמיד היו כאלה- זה פשוט שג'ין ידע לעשות את העבודה שלו בצורה מושלמת, אז הוא הצליח לסחוף גם את החברים שלו לתחביב שלו.
ועוד בנוסף על כך, ג'ין תמיד העניק להם הנחה קטנה או הוסיף להם מה שהוא קטן לצד המשקה בלי שיבקשו, רק כי היה נדיב, רק כי הוא פשוט אהב לרצות את החברים שלו ולהעלות חיוכים על פניהם.
ואכן, היחס החם והמועדף גרם לחברים שלו תמיד לרצות לחזור..

הוא אהב את החבורה שלהם- ג'ימין, ג'ונגקוק ו- וי היו בהחלט מעודדים, במיוחד בימים אלה, זה היה בדיוק החיזוק שהוא היה זקוק לו.
"סוקג'ין היונג" וי נופף לג'ין בחיוך קם מהמקום שלו ונעמד, גורם לג'ין להסמיק במבוכה למשמע שמו המלא.
"אמרתי לך להפסיק לקרוא לי ככה" הוא מתיישב בין וי וג'ימין, ממלמל במבוכה את מילותיו.
"סליחה היונג, שכחתי" וי מצחקק.
"אני אוהב את השם המלא שלך, אני לא מבין מה יש לך נגדו בכל אופן" וי מושך בכתפיו.
"עזוב אותו וי" ג'ונגקוק נאנח, דוחף את כתפו של השני בהתגרות, וי מכה את ידו בתגובה, מה שגורר לחילופי דברים משעשעים שמתחילים בין השניים, נותנים לג'ין מספיק זמן לשכוח ממבוכתו.
ג'ימין בינתיים, שם את ראשו על כתפו השמאלית של ג'ין מסיח את דעתו מהוויכוח המרתק שהתעורר בין קוקי ו וי-
"שתוק, טמבל" ג'ונגקוק ידע כמה הוא מתעצבן ממילים כאלה.
"שתוק אתה יא פרצוף תחת" וי החזיר במרמור.
אין ספק שזאת הייתה מלחמת אי קיו שם...
כמו שנאמר, מרתק.
ג'ין שלח אל ג'ימין חיוך, ידו השמאלית עלתה לשערו של ג'ימין והוא שיחק בשיערו ברוגע בדיוק כמו שג'ימין אהב.
הוא אהב להתעצל איתם במשך 30 הדקות הללו בהפסקה, לצחוק או לשבת בשקט נינוח, או לדבר על תחומי עניין משותפים, כמו קפה, שהיה אחד מהדברים שתמיד אהבו לשבת ולהקשיב להם כשג'ין היה מתחיל לדבר עליהם.
הוא ידע על טעמים, מרקמים, סוגים, צורות הכנה..
זאת אחת הסיבות שבגללן אהב את עבודתו על אף השכר המינימלי כמעט..
כי היא הכילה מה שהוא שאהב בכל ליבו.
"תפסיקו להתווכח, אתם נראים כמו שני טמבלים" ג'ימין נתן לקוקי מכה באחורי ראשו בעייפות.
"יה!" ג'ונגקוק הסתובב אליו במעט כעס, הוא היה בדיוק בזמן דיבור כשג'ימין קטע אותו בגסות עם המכה ההיא.
"מה?" ג'ימין פקח עיניים והסתכל עליו בחוצפה
עד עכשיו הוא ישב בעיניים עצומות וראשו נח על כתפו של ג'ין בעייפות, אבל לאור הגישה של ג'ונגקוק, נראה שהוא מעט התלהט.
"בסוף יעיפו אותנו מפה כי אתם לא יכולים להפסיק לריב" ג'ימין ציין והצליח להשתיק את קוקי, שניסה למצוא דרך להשיב אבל לבסוף הסתפק בהזעפת פניו.
"שכחנו לשאול מה עם אמא שלך" ג'ונגקוק לפתע נזכר.
ג'ין נאנח ומהנהן
"אני לא בטוח מה איתה, נראה מה כבר יגידו בבית החולים, אני מתכנן ללכת אחרי העבודה ולהישאר שם" הוא ממלמל שוב במחשבה.
"שוב?" ג'ימין מתיישר על כיסאו ומבט מופתע בעיניו.
"אתה כבר שבוע ישן בבית החולים, אתה גר שם אפשר להגיד!" הוא אומר בכעס
"אתה לא צריך להזניח את עצמך ככה, אני מבין את הדאגה, אבל לא צריך שגם המצב שלך ידרדר בסוף" הוא אומר בתסכול.
"אני לא יכול לעזוב אותה ככה ג'ימיני..
מה אם אלה ההזדמנויות האחרונות איתה?" הוא נאנח בתסכול.
"חוץ מזה, הבית לא אותו הדבר בלעדיה, הוא ריק ושומם ומשעמם, ואני שונא אותו" הוא משפיל מבט במעט עצב.
וי שולח יד לראשו של ג'ין בעדינות.
"אל תדאג היונג, יהיה בסדר, היא אישה חזקה, היא תעבור את זה" הוא מנסה להישמע רגוע ואמין.
אבל את ג'ין זה לא משכנע.. מה שהוא בחזה שלו מרגיש כבד, הוא יודע משום מה- מה שהוא חייב להשתבש בקרוב.
הוא לא רוצה להודות בזה.. כן? אבל.. החיים הם לא רק פרחים וקשתות בענן, הוא יודע את זה טוב מאוד, לכן, הוא אמנם לא מראה לחבריו דבר חוץ מאופטימיות, אבל בינו לבין עצמו הוא מודה שהוא פסימי לגמרי לגבי המצב שלה..
"אני יודע, אני סומך עליה" ג'ין כמו תמיד מזייף חיוך בכדי שהאחרים יפסיקו לדאוג.
זה מכאיב לו לדבר על זה.
"נראה לי שכדאי להפסיק עם הנושא הכבד, זה לא עושה את זה טוב יותר" ג'ונגקוק נאנח.
"מה לגבי הבחור הזה שהכרת בלימודים?" ג'ימין כמו תמיד שולף הסחת דעת מושלמת.
" אה כן, שחכתי לספר לך ג'ין.." קוקי נראה נרגש, הוא נשען לכיוון ג'ין בחיוך.
"מ.. מה קורה?" ג'ין מעט מבולבל כשהוא מסתכל על ההתרגשות המבעבעת בקוקי.
"הכרתי אותו באיזה קורס והוא נראה קצת קשוח בהתחלה אבל הוא בן אדם ממש מגניב.
הוא עשיר אבל לא מתנשא כמו האחרים ויש איתו עוד שני בחורים ממש מגניבים שגם איתם הספקתי לדבר, אנחנו כבר מתחילת החודשיים של הלימודים באוניברסיטה יחד כחבורה והם ממש מגניבים, אתלטים וילדים מצטיינים בלימודים ואם תראה איזה כבוד הם מקבלים הלסת שלך תיפול" הוא נראה ממש גאה בחברים החדשים שלו
"אתה בטוח שאתה מכיר אותם כבר טוב מספיק?" ג'ין מעט חושש בשביל חברו..
זוהי השנה הראשונה של קוקי שם, והוא לא רוצה שהוא יכנס למקומות עם אנשים שיש להם פוטנציאל לפגוע בו.
"אנחנו ביחד בלימודים ומבלים יחד גם אחרי, הם היו אצלי בבית והם גם מכירים את וי וג'ימיני" הוא ממלמל
"הם באמת בחורים טובים" ג'ימין מאשר - אבל ג'ין לא יכול לסמוך עליו מאחר וג'ימין בחור חברותי מידי.
"אולי כדאי שאני אביא אותם מחר או באחד מהימים הקרובים לפה כדי שתכירו" קוקי מציע בהתלהבות פתאומית.
ג'ין מניד בראשו
"אתה הוא זה שלומד איתם, לא אני קוקי, זה לא כאילו אנחנו נהיה חברים לנצח משם או משהו,
אלה החברים שלך, תעשה איתם מה שתרצה" הוא נאנח
"אבל יש לך אינטואיציה טובה עם אנשים היונג, חוץ מזה, זה עוד אנשים שאולי תוכל להתחבר אליהם.
אתה כל כך עסוק בלאסוף כסף לאשפוז של אמא שלך ולחסכונות ללימודים שאתה שחכת מה זה כיף" ג'ונגקוק נראה כמו ילד קטן כשהוא מתחנן ככה.
ג'ין לא כל כך מתלהב מהרעיון משום מה..
הוא ממלמל "אני אחשוב על זה" בעגמומיות ואז צלצול הפלאפון שלו קוטע את ג'ונגקוק מלחזור ולדבר יותר מידי
"בסדר, תחשוב על זה" הוא מדבר במהירות וג'ין מהנהן, עונה לשיחה הלא מזוהה ומחכה לראות מי ידבר מהצד השני של הקו.
"קים סוקג'ין?" קול סמכותי נשמע מעבר לצד השני של הקו.
ג'ין מתיישר במושבו, מכיר את הפניה הזאת היטב
"כן אדוני" הוא עונה בטון ברור ולא אופייני לו.
"אני מתקשר בקשר לאמא שלך, אני רופא בבית החולים והתקשרתי אליך מפני שאתה בן המשפחה היחיד שרשום- כתוב שאתה הבן , האם זה נכון?" ג'ין שנא את שלב הראשון בשיחות האלה מאז ומתמיד- שלב אימות הפרטים האישיים.
"כן אדוני" הוא ענה במהירות האפשרית, מנסה להישאר סבלני ומנומס, נותן את הפרטים האישיים להמשך אימות.
"אני מצטער להודיע לך, אמא שלך קיבלה התקף לב לפני שניות אחדות, אני לא יודע מה המצב שלה כי כרגע הצוות הרפואי מבצע פעולות החייאה אבל אני חושב שכדאי שתמהר לפה" הוא מדבר בקשיחות.
ג'ין מרגיש איך גרונו נסגר.
איך שוב תחושת חנק מאיימת לסגור עליו, איך הפאניקה הזאת אחרי כל שיחה כזאת שוב חוזרת לנקר ולהכאיב.
הוא כבר מתחיל להתייאש לאור התדירות הגבוהה בה הוא מקבל כאלה שיחות.
הוא כבר מתחיל להשלים עם העובדה שהיא לא תישאר עוד הרבה זמן... הוא אפילו מתחיל לחשוב שזה מיותר שהיא נלחמת.
"תגידו לבוס שלי שזה מצב חרום" הוא אפילו לא יודע מי מהם מקשיב, הוא לא מסביר מה קורה- הוא רק מכניס את הפלאפון שלו לכיס ויוצא בריצה מבית הקפה הקטן.