Once upon a teddy bear 🐻 ( Hebrew )

13A

בימים הבאים נאמג'ון המשיך להתקשר ולסמס בלי הפסקה...
וזה ערער את ג'ין עדין- זה גרם לו להרגיש קצת לחוץ ולא בנוח.
הוא רצה לחשוב.. אבל לא היה יכול כשהוא הרגיש שנאמג'ון מחכה לו שיענה.
הוא היה לחוץ ומצוברח והחברים שלו לא הגיעו לקפה כבר ארבעה ימים.
הוא רצה להאמין שזה היה כדי לתת לו ספייס- אבל בדיעבד הרגיש בודד והיה צריך חברה יותר מהכול.
הוא הרגיש ששקע בבדידות וברחמים עצמיים ועכשיו לא ידע איך לצאת מהמקום הזה.
הכול סגר עליו.
הכול הרגיש מחניק ובודד יותר מתמיד והוא שנא את עצמו ואת החיים שלו עכשיו יותר מששנא אי פעם.
הוא היה מתוסכל.
והכל הלך והתדרדר עוד יותר כשבמהלך משמרת הערב שלו אמא שלו קיבלה אירוע מוחי.
הוא בדיוק התיישב כדי לנוח מהעומס וקיבל שיחה בפלאפון- שומע את אותו הפקיד ששנא.
"קים סוקג'ין?" הקול המקולל בקע מהפלאפון וגרם לו להיאנח.
"מה קרה?" ג'ין כבר עמד והתחיל להתקדם ליציאה.
הוא חשב שזה היה בעניין תשלומים שצרך להסדיר- הם הציקו לו עם זה כבר המון זמן למרות שהחוב שנשאר היה קטן.
"שלום, אני נציג מטעם בית החולים ושתקשרתי לדווח לך שאימא שלך קיבלה לפני כמה רגעים אירוע מוחי, אני חושב שכדאי שתמהר לפה" הוא נשמע קריר בניגוד למה שמתחולל בג'ין.
"אוקי, תודה" ג'ין מנתק את הפלאפון שלו בידיים רועדות ויוצא מהחנות במהירות, מתחיל לרוץ אל בית החולים- נזכר בדרך בהיכרות הראשונית שלו עם נאמג'ון כשהוא עובר באותה הדרך, מביט באותו הכביש שבו הוא דחף את הילדה מהדרך- הוא כמעט נעצר ומתחיל לבכות כשהוא חולף על פני המקום בו לראשונה העיניים שלהם נפגשו וזה כאילו זה היה גורל.
זה קרע לו את הלב לחלוף ככה על פני הדרך ההיא.
על פני המקום בו האהבה הכי גדולה שלו התחילה מבלי שידע.
זה היה כמעט מפחיד עד כמה שהוא הרגיש שונה בלעדיו.
זה היה מפחיד אפילו עבורו לדעת עד כמה הכול לא היה אותו הדבר בלעדיו.
אבל עם כמה שהוא היה עצוב ומדוכא- אם כמה שהוא לא הבין למה הכול קורה באופן בו הוא קורה.. עכשיו היה מה שהוא דחוף יותר מעצמו.
אמא שלו.
הוא קיווה שהיא פשוט תהיה בסדר.
אולי קיווה זאת לא המילה המתאימה- הוא רצה שהיא תהיה בסדר, אבל ידע שזה כנראה לא יהיה בסדר לעולם.
הוא רק הכי מהר למקום שהכי שנא בעולם.
למקום שקרה לו בית יותר מאשר הבית שלו.
הוא נכנס לבית החולים בריצה, מחכה למעלית- מה שהרגיש כמו שנים- ואז חיכה להגיע לקומת הטיפול הנמרץ.
הוא הרגיש שעובר יותר מידי זמן יקר עד שהוא מגיע לקומה- וזה מרגיז אותו.
הוא לא יודע איך הפך לחסר סבלנות עד כדי כך- למה הוא מתנהג בצורה שלא אופיינית לו..
הוא לא יודע למה התקופה הזאת בחרה לנחות עליו- עצב אחרי עצב, אסון אחרי אסון- אבל הוא בטוח הזה מוכן לסיים עם זה.
כל התקופה הזאת הייתה פשוט מחניקה והוא היה מוכן להגיע לסיומה.
הוא באמת רצה פסק זמן מהכאוס הזה.
הוא ידע שזה אגואיסטי לחשוב על עצמו במצב כזה- אבל שוב, הוא היה בבלאגן אחד גדול כרגע.
הוא היה לגמרי אבוד ולא ידע במה להיאחז.
הוא הרגיש שאיבד הכול כרגע ולא ידע מה לעשות בקשר לזה- הכול חמק מבין אצבעותיו- אפילו אמא שלו.
וזה היה פשוט מתסכל, מרגיז.. מייאש פשוט.
ברגע שהוא הגיע לקומה הוא נעמד ליד הפקידים וחיכה שיתפנו בקוצר רוח.
"אני קים סוקג'ין, אמא שלי פה בגלל אירוע מוחי?" הוא לבסוף זוכה לדבר עם אחד הפקידות, הוא מוסר לה את כל הפרטים האישיים- תעודת הזהות, מספר פלאפון וכו'..
וסוף סוף מתפנים אליו מספרים לו שהיא בחדר ניתוח- כי זה לא היה סתם קל כמו בפעמים האחרות.
בנקודה הזאת הוא מבין שהוא כנראה יאבד אותה.
הוא מתיישב בספסלים שליד הדלתות הארורות ובוהה.
' את יכולה לשחרר עכשיו אמא' הוא מתפלל בליבו שתפסיק.
'את יכולה להפסיק להיאחז בחיים בשבילי' הוא מקווה שהיא איך שהוא תשמע- הוא יודע שהוא בוכה עכשיו, בזמן שהוא חושב על כך, הוא יודע שזה יכאב לו.
אבל הוא צריך לשחרר אותה.
הוא לא יכול לתת לה להישאר ולסבול.
הוא אוהב אותה. הוא תמיד יאהב אותה. היא תמיד תשאר נצורה בליבו.
בל הוא חייב להרפות- לתת לה ללכת אם הוא רוצה שהיא תפסיק לסבול..
אין דרך אחרת- שום דבר כבר לא יעזור לה.
ואם שום דבר לא יכול לעזור לה- אז אולי כדאי שהיא פשוט.. תפסיק להיאחז- בחיים, בו.. בתקווה שלה לחזור לשגרה ולהתגבר על הכול..
כי זה פשוט לא מציאותי. זה לא הולך לקרות.
הוא יודע את זה, והיא יודעת את זה.
ההבדל ביניהם הוא שג'ין הבין שלהיאחז בחיים אלו לא חיים.. זה פשוט סבל.
סבל לראות וסבל גם לחוות.
והוא באמת בכנות ובפשטות רצה שהיא תפסיק לחיות את זה כל יום מחדש.
זה היה מתיש לראות אותה סובלת ונאחזת עם הציפורניים בתקווה.
זה היה גם מכאיב.. מאחר והיא האדם האחרון שרצה שיסבול.
זה ערער אותו. זה כאב לו. זה הפריע לו.
ובגלל שהוא לא היה יכול לעשות שום דבר לגבי זה, זה שיגע אותו.
הוא לא היה יכול לעזור לה זה גרם לו להרגיש עוד יותר מבולבל ועצוב.
הוא אהב את אמא שלו. מאוד- ועכשיו כעס עליה בנוסף- בגלל הרבה דברים, אבל השתדל לשים את זה בצד לטובת שניהם.
הוא ידע שזה יהיה אנוכי לכעוס עליה במקום לדאוג לה כרגע, לכן הוא השתדל לשכוח מהצרות שרדפו אחריו בארבעת הימים האחרונים..
"ג'ין?" אותו הדוקטור שטיפל באימו כשהיא קיבלה התקף לב לפני זמן מה, הופיע עכשיו מולו בחיוך מנחם.
"היי" הוא ממלמל חזרה בחיוך עקום, מותש מעייפות, ממש באמצע של סערת רגשות- אכול מדאגה, אבל עדין משתדל לשמור על סבלנות.
"אני לא אפריע לך יותר מידי, רק באתי להציע לך חדר ריק לישון בו מאחר והניתוח וגם התוצאות ייקחו המון זמן" הוא מדבר בשקט, כמעט בלחש, כנראה רואה בבירור עד כמה ג'ין מותש.
"אני אשמח, תודה" ג'ין אומר בעייפות, נאנח ונעמד תוך כדי.
"אתה זוכר איפה החדר מהפעם שעברה? החדר הזה ריק שוב.. אז תוכל להישאר שם..
יש לי היום משמרת לילה.. ככה שאם מה שהוא יקרה אני אודיע לך כבר" נראה שהוא דואג לג'ין מעט..
האמת היא שאי אפשר לא לדאוג לו ברגע שמסתכלים עליו- הוא חיוור ומכופף, עייף ונראה עצוב ומיואש..
הוא לא נראה טוב בכלל..
"תודה" ג'ין קם ומתקדם לאותו האזור כמו בפעם שעברה, פותח את הדלת ונשכב על המיטה הראשונה שהוא רואה.
הוא כל כך עייף שהוא אפילו לא שם לב וכבר מאבד הכרה= מוקדם בחוץ יחסית, אבל הוא באמת מותש.
זה היה יום נורא עבורו.
כל השבוע האחרון היה פשוט סיוט.. ונראה שכלום לא רצה להסתדר לו..
הוא שונא להתלונן ככה אבל.. זה כל מה שנשאר לו לעשות..
אין לו את היכולת לשנות את המצב.. אז הוא פשוט יעשה את הדבר היחיד שמפריד בינו לבין חוסר אונים מוחלט.. להתלונן.
רק כשהוא היה ככה- במצב הזה: מותש, עצוב, מיואש.. הוא הבין כמה הוא היה צריך את נאמג'ון ואת החברים שלו..
הוא לא כעס יותר.. פשוט כמו תמיד- לא ידע איך לדבר על זה.. איך לפנות אליהם.. איך לאזור אומץ ופשוט לדבר..
הוא מעולם לא היה טוב בלדבר- ובטח שלא בלבטא את הרגשות שלו..
אז למרות שהוא רצה להתקרב.. הוא התרחק בעצם במציאות..
זה היה מתסכל ומכאיב והרגיש חסר תקווה- אבל.. מה הוא כבר יכול היה לעשות?