Once upon a teddy bear 🐻 ( Hebrew )

10

בוקר שאחרי, ג'ין התארגן במהירות והלך ישירות לבית החולים.
הוא ניסה לשמור על קור רוח ולא להיות כעוס.. כי כשהוא כעס, הוא היה יכול להגזים לפעמים בלי לשים לב..
לכן הוא תמיד השתדל להישאר קריר ונחמד..
הוא החליט קודם לחכות שחדר הרופא יתפנה- רק אחרי שהוא ידבר איתו, הוא ידבר עם אמא שלו.
"סוקג'ין, טוב לראות אותך" הרופא מחייך אליו בחמימות וג'ין מחזיק חיוך קטן, לוחץ את ידו ומתיישב מיד אחרי שהרופא מחליט להתיישב.
"נהנתה בחופשה? אמא שלך סיפרה לי שיצאת עם כמה חברים למחוץ לעיר" הרופא מקליד במחשב בזמן שהוא מדבר.
"היה בסדר.." הוא ממלמל בחצי חיוך עקום.
"אני שמח לשמוע.." הרופא מסתובב בכיסאו בחזרה מהמחשב אליו כדי לפגוש במבטו
"המצב של אמא שלך יציב, ונראה שהיא משתפרת מיום יום..
הייתה לנו וועדה ביום רביעי בקשר אליה עם כמה רופאים מהמחלקה והחלטנו שכדאי שהיא תישאר למעקב כי היא תמיד נמצאת במצב של עליה ואז המצב מתדרדר משום מקום..
היא תישאר מאושפזת כנראה בבית החולים עד שאולי תהיה לנו סיבה להחליט אחרת.." הוא מדבר בנינוחות, מסביר בסבלנות ומסתכל על המחשב מידי פעם, כנראה כדי לדווח מידע מדויק.
"אוקי.." ג'ין נושם עמוק ומנסה שלא להתעצבן.. הוא לא רוצה להיות חצוף.. הוא רק רוצה לדעת למה..
"אדוני? זה לא החובה שלך לדווח לקרובי משפחה בקשר להתדרדרות במצב של המטופלים?" ג'ין מדבר ברוגע, דרוך מעט ולא בטוח אם הוא יוכל להתמודד עם זה באופן מספיק טוב..
יש לו בחזה מין.. כובד כזה.. לא בטוח אם מדאגה או שזה מפחד- אבל מה שבטוח, חלק מהכובד הזה זה כעס.
והוא מפחד שהכעס הזה יתפרץ ממנו באופן בוטה או הרסני..
הוא לא אהב להיות כזה..
הרופא נאנח, מחייך
"ציפיתי לזה.." הוא עדין מחייך.. ומשום מה, זה מקל מעט על ההרגשה הכבדה של ג'ין בחזהו.
"תקשיב, אני יודע שזה לא היה ממש מקצועי מבחינתי..
אבל.. אמא שלך ביקשה ממני לא לספר לך על מה שקורה, לא להתקשר ולהפריע לך..
היא סיפרה לי על החופשה שלך.. ואחרי ששמעתי את זה, לא יכולתי לא להסכים לבקשה שלה.
אני יודע שזה היה לא בסדר.. אבל, גם אני הורה.
ואחרי שראיתי איך אתה דואג לה ואיך אתה מטפל בה במסירות במשך הזמן שהיא הייתה פה..
הבנתי אותה.
הבנתי את הצורך שלה לתת לך קצת הפסקה מהדאגות האלה.
היא אמא שלך, היא אוהבת אותך, היא רוצה את הכי טוב בשבילך.. והידיעה שהיא לא יכולה לעשות למענך הרבה כי היא מרותקת למיטת אשפוז משגעת אותה.
תחשוב על זה סוקג'ין.. אל תכעס כל כך לפני שאתה חושב טוב על המצב..
אתה תמיד תהיה הילד הקטן והטהור שלה בעיניה..
הילד שהיא לא הצליחה לגדל למרות שהיא רצתה את זה הכי הרבה בעולם.." הכתפיים של ג'ין שוכחות מדריכותן.. הוא יושב שם במבט מושפל ונאנח בייאוש.
זה נכון.. זה ממש נכון.. נכון עד שזה מחניק מרוב כאב, ייאוש ותסכול..
"איך אתה יודע את זה?" ג'ין ממלמל, נלחם בכאב שמנקר עכשיו את חזו וקורע אותו לחתיכות.
"אמא שלך מדברת..
זה קשה לה.. אז היא מדברת על זה" הרופא מחייך אליו.
זה נראה לג'ין מעט מוזר שהיא מדברת על דברים אישיים כל כך.. היא לא נהגה לעשות את זה פעמים קודמות..
אבל אולי ההדחקה הזאת בסוף הסתיימה ככה..
או שאולי זה מה שהוא אחר..
בכל מקרה, לשמוע את זה מאדם אחר, זה לא נעים..
זה גורם לו להרגיש אשם ועצוב..
עכשיו זה תורו של ג'ין להיאנח.
הוא מהנהן אל הרופא בראש מושפל
"תודה" הוא קם ועוזב את החדר עוד לפני שהרופא מספיק להגיד מילה.
הוא מתקדם לחדר של אמא שלו אבל מאבד את האומץ באמצע, מתיישב בספסלים ליד החדר שלה ותופס את ראשו בין ידיו- קרוע בין הרצון לצעוק עליה מרוב דאגה ותסכול לבין הרצון פשוט לשכוח מכל העניין הזה ולתת לה שלווה כמה שאפשר..
הוא לא יודע מה לעשות איתה כבר.. הוא באמת אבוד.. היא לא עוזרת לו.
היא עקשנית.
והוא מבין את הדאגה, אבל הוא כבר גדול עכשיו.. הוא מטפל בה כבר כמה שנים ומעולם לא התלונן על כך.. אז למה היא ממשיכה לדבר על הטיפול בה כאילו שזה נטל עבורו?
הוא רוצה לטפל בה.
הוא תמיד מזכיר לה שזה בסדר, ושהוא שמח לבלות איתה את הזמן הזה שלהם.. גם אם זה ליד המיטה שלה בבית החולים.
זה באמת בסדר..
הוא נשבע שזה בסדר מבחינתו.
אז למה היא ממשיכה להתנהג באופן כל כך אגואיסטי?
למה היא לא מוכנה להקשיב?
ואולי הוא מגזים בתגובה שלו? אולי הוא פשוט דרמתי מידי וגורם לה לדאוג לגביו?
הוא לא יודע.. בכנות הוא לא יודע.
הוא רק מקווה שכשהוא יכנס לחדר שלה.. הוא מקווה שהוא לא יאבד את הסבלנות או את קור הרוח.
הוא רוצה שיהיה לה טוב בדיוק כמו שהיא רוצה את זה עבורו.
בגלל זה כשהיא מבקשת בין השורות שיהיה לו פחות אכפת- הלב שלו נקרע.
הוא רוצה להקשיב לה ולרצות אותה.. אבל שיהיה לו פחות אכפת לגבי האדם שגידל אותו באש ובמים?
לא יקרה גם היא תגיד לו את זה באופן הכי בוטה בעולם.
למה היא לא מבינה שהיא אמא שלו?
וכאילו אמא שלו לא הספיקה.. הוא גם התגעגע לנאמג'ון- כל כך עד שהוא הרגיש כאילו חור נפער בחזה שלו..
והוא הבטיח לדבר עם ג'ונגקוק ועדיין לא שלח לו הודעה אפילו.
הוא שנא שכל כך הרבה דברים מעיקים עליו, הוא שנא להרגיש כל כך קרוע ולא שלם עם עצמו.
הוא שנא כרגע כל אינץ' ביום המקולל הזה.
למה הוא צריך לחזור מחופשה לתוך הבלגן הזה?
הוא היה צריך להקשיב לאינסטינקטים שלו ופשוט לא ללכת.
מצד שני.. זאת לא הייתה לגמרי טעות.. נכון?
הוא לא יודע כבר.. הוא כל כך מבולבל.. הוא כל כך...מתוסכל..
הוא לא יודע אם נאמג'ון יוכל לבוא אליו לעבודה אחר הצהריים, כי הוא בטח עייף מהטיסה ולא ירצה לבוא ככה..
זה תסכל אותו עוד יותר..
הוא רצה מי שהוא שירגיע אותו.. מי שהוא לדבר איתו..
נאמג'ון היה היחיד שיכל לעזור לו כרגע.
רק נאמג'ון הרגיע אותו והצליח לגרום לו באמת לדבר.
זה היה מוזר.. זה לא היה שגרתי לג'ין..
אבל זה כנראה מה שהוא כל כך אהב בבחור הזה.
שהכול בו שונה יחסית לשאר האנשים סביבו.
שהוא שונה..
והוא ידע שזה אנוכי להיות מתוסכל רק מלא לראות מי שהוא שאתה רוצה לדבר איתו על הבעיות שלך.. אבל נאמג'ון פתח למענו את הדלת הזאת.. וזה מאוחר מידי לסגור אותה עכשיו.
הוא היה אנוכי ככה והרגיש נוח עם זה רק איתו ממילא.. זה בסדר.. נכון?
ואולי הוא לא צריך להעמיס על העייפות שלו גם את הבעיות שלו?
הוא לא יודע כבר..
אולי הוא ישאיר רק צורך אנוכי ולא יפעל באנוכיות?
הוא לא בטוח בכלום כרגע..