𝕥𝕙𝕖 𝕓𝕒𝕟𝕘𝕥𝕒𝕟'𝕤 [✔︎]

29- הם הצילו אותי

⚠️אזהרה⚠️

הפרק הזה הוא השני מתוך שלושת הפרקים הכי עצובים בספר, היום זה הפרק על העבר של ג׳ונגקוק.

הולך לגרום לכם לבכות, וגם לשנוא אותי שנאת מוות.

אין לכן מושג כמה קשה היה לי לכתוב אותו. זה כאב לי כלכך. אני בכיתי תוך כדי.

אני מבקשת כשאתם מסיימות לקרוא, לא להרוג אותי.

תודה רבה וסליחה מראש.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נ. מבט ג׳ונגקוק (בן ה-4)
״ילדים רעים לא מקבלים ארוחת ערב!!״ אומה צעקה עליי ונעלה אותי בשירותים. היא אפילו לא הדליקה את האור.

לא בכיתי, או צעקתי לה כי אני רגיל לזה. זה תמיד היה ככה. מאז שנולדתי ועד עכשיו.

אומה שלי נכנסה להריון בגיל 16 מחבר שלה, כלומר מאפה שלי. אבל אחרי שהוא גילה שהיא בהריון הוא עזב את אומה והשאיר אותה לבד איתי.

היא חשבה שהיא שאם היא תוליד אותי, אז הוא יחזור אליה. בגלל זה היא לא ‏ההפילה אותי.

זה לא עבד. אחרי שנולדתי, הוא לא חזר אליה והיא נשארה תקועה איתי.

היא תמיד אמרה ועדיין אומרת לי, שאני טעות. שלא הייתי צריך להיוולד, שאני צריך למות או לחיות עם כלבים.

פעם אחת היא אפילו אמרה לי, שהדבר הטוב היחידי שאני אי פעם עשיתי בשבילה, זה 9 חודשיים בלי מחזור.

אבל לא אכפת לי שהיא אומרת את זה. אני יודע שמבפנים היא כן אוהבת אותי, אני חושב...

כאילו אני מתכוון אם היא לא הייתה אוהבת אותי, היא הייתה עוזבת אותי ממזמן. נכון?

היא פשוט עצובה בגלל שהיא לבד. אני מבין את זה. אני בן 4 אבל עדיין מבין את אומה שלי.

כדי שתבינו למה אני ילד רע, אני אספר לכם מה קרה היום.

<מוקדם יותר>

״אומה תראי הכנתי לך ציור!!״ אמרתי בשמחה, זה היה היום אחר הצהריים וחזרתי מהגן שלי.

היא לא באה לאסוף אותי, כמו תמיד אז הלכתי ברגל. מהקצה השני של העיר, לבד. אנשים הסתכלו עליי ברחוב ושאלו אותי אם אני אבוד. אמרתי להם שלא עם חיוך גדול על השפתיים והמשכתי ללכת.

״מה זה לעזאזל החרא הזה?״ היא הסתכלה עליי בזמן ששתתה מהבירה שלה.

״זה ציור שהכנתי לך בגן.״ אמרתי עם חיוך.

״זה לא ציור, זה קישקוש חסר כל משמעות. ילד אידיוט שכמוך...״ היא אמרה והחזירה את מבטה אל הטלוויזיה.