שעות עברו,
ואז ימים,
עד שזה הגיע לשבועיים שלא דיברנו.
זה לא כאילו לא ניסית,
פשוט התעלמתי ממך.
כמו הילד הילדותי שאני.
שיחות שלא נענו,
הודעות שלא נקראו,
זה היה החברות שלנו עכשיו.
זה היה אשמתך?
לא.
זאת הייתה אשמתי.
אחריי כל כך הרבה זמן של להסתיר הכל,
נפתחתי.
זה יכול להיות לא דבר רע,
אבל זה היה עבורי.
זה לא היה כמו ההתוודויות או יציאה מהארון רגילות.
זה היה הרבה יותר גרוע.
לא היה שם רק לחיים אדומות ולב דופק מהר,
לא היה רק דמעות וחרדה,
זה היה הרבה יותר גרוע.
רציתי למות.
הייתי אובדני בעבר,
אבל כרגע,
הייתי מוכן.
אבל ברור שאני לא הולך לוותר אל תוך הפיתוי הזה.
הייתי פחדן.
חוץ מזה, יש לי כל כך הרבה מה לחיות עבורו.
כמו התקפי פאניקה בשירותים של הבית ספר רק מלראות התראה ממך.
או לקום לבוקר חדש של גיהנום טהור כשאתה שולח הודעת בוקר טוב.
גם אם רציתי למות,
לא יכלתי.
פחדתי,
חששתי,
מתתי מפחד לעזוב אותך.

YOU ARE READING
STROM - Vkook
Fanfiction"השם שלי הוא קים טאהיונג, ואני שונא את עצמי" |תרגום בעברית לפאנפיק של ohmytae.|