העיניים שלי מיד ננעלו על הדמות שבעבר ישנה ועכשיו בוהה בי בחזרה.
לא יכלתי לעצור את עצמי מלבלוע רוק כדי שהגרון שלי לא יתייבש.
ג'ימין התרומם, אז עקבתי אחריו, במהירות רץ לתוך המטבח.
הוצאתי בקבוק מים מהמקרר ושתיתי אותו במהירות.
''טאה,''
כמעט נחנקתי מהקול שתקף אותי.
''כ-כן?''
''אנחנו יכולים לדבר?'' הוא נשך את שפתיו בלחץ.
''ברור, דבר.''
''רחוק מכולם?'' הוא הצביע למעלה, כנראה מתכוון לגג בהתאם לעובדה שהיינו מקיימים את השיחות הכי עמוקות שלנו שם מדיי פעם.
פאק.
אפילו שלא רציתי לבוא איתו, עדיין באתי.
הגוף שלי רעד בנקודה הזו.
בכל מדרגה, חשבתי שאני הולך לפול או למעוד.
הוא הוביל אותנו לחדר שלי ופתח את החלון לגג, הולך בזהירות עליו .
עם ידיים רועדות, עקבתי.
הרגשתי כאילו עמדתי לאבד את האחיזה שלי מרעידות ואולי לפול למוות, אבל זה לא היה נראה כזה נורא כרגע.
השמיים היו בצע כחול כהה, לא היו יותר מדיי כוכבים, אבל אלה שהיו נצנצו יפה.
היה שקט לזמן מה,
הדבר היחיד שיכלתי לשמוע- וכנראה גם הוא יכל היה הלב שלי שדפק חזק.
''זה גרוע, אתה יודע?''
הסתובבתי אליו כשהוא דיבר.
גם הירח שהתחבא מאחוריי קבוצה קטנה של עננים וגם כמה כוכבים שזהרו השתקפו בעיניו.
לצערי, היה יותר מרק עננים וכוכבים בפנים שלו.
דמעה נפלה על הלחי שלו ומשם אל הגרון שלו.
''אני מצטער.''
עשיתי הרבה דברים בעבר, אז אני לא יודע בדיוק למה הוא מתכוון, אבל הייתי מצטער בכל מקרה.
''אתה לא צריך להצטער, זאת לא הייתה אשמתך, זאת אשמתי.'' הוא היה נראה רגוע כמו שהוא לרוב היה, אבל זה בבירור רק החזית.
''בחיים לא עשית משהו לא טוב, בחיים אל תצטער על דברים שלא שווים סליחה. ואפילו אם כן עשית משהו לא טוב, זה רק הדרך של אלוהים להראות שמלאכים גם עושים טעויות.'' העיניים העצובות שלו פגשו את שלי וניסיתי להרגיע אותו.
''כשזה מגיע אלייך, אני עושה כל דבר לא בסדר. אני רוצה להיות מסוגל לעשות את זה וניסיתי כל כך קשה פשוט להפסיק לחשוב על מה שתמיד ידעתי ופשוט להתרכז ברגשות שלי, אבל הרגשות שלי שגויות ואני פשוט לא יודע מה לעשות יותר.''
הלחיים שלו זהרו מהמלחיות, מים חמים עליהם, אבל זה היה ברור שהוא מנסה קשה להשאיר את החיוך על פניו.
''על מה אתה מדבר? למה אתה טועה כשזה מגיע אליי? מה הרגשות שלך קשורות לחברות שלנו.''
''אני רוצה להיות מסוגל להפריד אותן מהחברות שלנו.... אבל אני לא יכול ואני שונא את עצמי בגלל זה. זה לא כזה קשה אבל ניסיתי כל כך קשה אבל המהות של זה שגויה ופשוט דפוקה, אני פשוט שונא את עצמי על זה שאני לא יכול לעשות את זה.''
''מה אתה לא יכול לעשות?'' הקול שלי התנמך והרגשתי יד תופסת את שלי.
זה מה שקרה שאיבדת את זה.
הארבע מילים האלה הצליחו לשבור את הבן אדם הכי חזק שהכרתי.
המסכה שלך נשברה כשהחזקת את היד שלי חזק ככל שיכלת, כל הדמעות שלך זלגו על פניך.
''ניסיתי כל כך הרבה, אני מבטיח שניסיתי. כל יום ניסיתי וחשבתי שאני מצליח אבל זה לא וזה שגוי פשוט לזייף את הכל מולך.''
''ג'ונגקוק, פשוט תנשום ותדבר אליי.'' דחפתי כמה שיערות מפניו.
הוא הביט בי.
הנשימה שלי נתקעה בגרוני.
ראיתי אותך עצוב.
ראיתי אותך בוכה.
ראיתי אותך פגוע.
עדיין, הילד מולי היה לא מוכר.
בחיים לא ראיתי אותך שבור.
אבל, זה בדיוק מה שהיית כרגע.
הרגשתי נורא.
''ניסיתי כל כך קשה לשכנע את עצמי שאני יכול לעשות את זה, שביחד אנחנו יכולים להיות שמחים אבל נכשלתי.''
הוא תפס אותי כאילו הוא נפרד ממני לתמיד.
החולצה שלי הייתה ספוגה בדמעות שלו, אבל הייתי שמח מזה שיכלתי להיות בשבילו שם ככתף לבכות עליה.
''אני מצטער טאהיונג.''
''למה?''
שני הידיים שלו החזיקו בחולצה שלי כשהו בכה על הכתף שלי.
''אני מצטער שלא יכלתי להתאהב בך.''
YOU ARE READING
STROM - Vkook
Fanfiction"השם שלי הוא קים טאהיונג, ואני שונא את עצמי" |תרגום בעברית לפאנפיק של ohmytae.|
