Broken Tomorrow ↬ TaeKook

Chapter 12-Taehyung

Song: You're Special-NF

12.10.2017 יום חמישי-9:00 בבוקר.

שריקה חדה נשמעה באוזניי. עמדתי ליד המאמן שסידר את קבוצת הריצה בשורה מולנו. הם היו נראים תשושים מאחר וזאת הייתה שעת בוקר מוקדמת ולא כולם היו ערניים כמו שאמורים להיות. סרקתי את פרצופיהם, הייתי בטוח בכך שהם היו מוכנים להיות בכל מקום מלבד המקום הנוכחי שבו הם היו ברגע זה. הייתי מוטרד… מוטרד עד מאוד מאתמול, הרגשתי עייף אפילו יותר בעצמי. לא דיברתי עם ג'ימין; הכאב של לילה אמש היה חזק מדי. לא יכולתי לסלוח,לפחות לא ברגע זה. הוא לא הבין… הוא לא יכל להבין. הכאב בלראות את מי שהיה אהוב ליבי במשך זמן רב, נוגע בילדים שלי שנטש לפני שלוש שנים ארורות, ואז מתקבל בברכה על ידי החברים שהיו לצידי במשך אותן שלושת השנים האלו, אחרי כל מה שהוא עשה לי… האכזבה מעולם לא הייתה רחוקה כל כך.

הדבר היחידי שעשיתי היום בבוקר, היה לתת לג'ין את התאומים כדי שיכניס אותם לגן ונסעתי משם. הילדים הקטנים שלי דיברו בהתלהבות על האבא החדש שלהם, הם ציפו לראות אותו מחדש. אני יכולתי להבין את הציפייה שלהם, אבל הוא חזר… אני לא יכולתי להרגיש את השמחה בלב. הוא חזר והמשיך לרדוף אותי גם בדמותו המוצקה, בעודו אנושי בשר ודם. פרצופו רדף אותי בכל מקום אפשרי,יכולתי להריח את הריח שלו בבירור באפי, להרגיש את המבט שלו עליי בכל פעם שהרמתי את הראש. ג'ון ג'ונגקוק רדף אותי בכל אזור ולא יכולתי להימנע מכך.

"בנים, אנחנו מתקרבים לקראת היום שאליו התכוננו במשך הרבה זמן…" המאמן החל לומר בקול רם. קבוצת הריצה שבראשה עמד טאה לי, לא הייתה נראית מאוד מעוניינת במה שיש למאמן לומר; אך הם בכל זאת הקשיבו לו כלא היה להם שום שמץ של ברירה להיחלץ מזה. הם היו חייבים להתאמן כל בוקר כדי להביא לבית הספר הזה את הגאווה שהוא דרש, מאוד קיוויתי שהם יעמדו בזה.

עיניי סרקו כל אחד ואחד מהם, עד שאישוניי נעצרו על טאה לי. הבחור היפה והקשוח שעמד שם עם סרט הקפטן סביב הזרוע השרירי שלו, היה נראה כאילו החיים כבר חלפו על פניו. הוא היה נראה קפוא, שום דבר לא הזיז אותו מהמטרה שלו, הוא היה קר. הוא עמד שם באמצע השורה, העוצמה והקרירות ששודרו ממנו גברו על הנוכחות של כל אחד ואחד מחברי הקבוצה. היה נראה כאילו שום דבר לא מרגש אותו יותר.

המאמן המשיך לנאום, ראיתי שהוא נהנה מהעובדה שהצליח לחבר מילים שישמעו כאילו הוא רץ לנשיאות. אבל הוא לא הבין דבר אחד, הנאומים שלו לא עניינו אף אחד. יכולתי להרגיש את אוזניי נשרפות כשהמאמן היה כבר בסוף הנאום הארוך שלו, הוא בזבז עשרים דקות חשובות של אימון בשביל הגאווה האישית שלו. היה לו חשוב להרגיש בן אדם מכובד בינו לבין עצמו, לא כל כך הבנתי למה… זה לא היה כל כך הכרחי. ראשי היה מוסח דעת והחל לכאוב כשרעשי הרקע הפריעו לו לחשוב על מה שחשב.