Broken Tomorrow ↬ TaeKook

Chapter 20-Taehyung

Song: Smoke & Mirrors-Demi Lovato

30.10.2017 יום שני-16:00 בצהריים.

ובמשך ימים שלמים זה הלך ככה, הוא נכנס ויצא עם המילים "אני אחזיר אותם בשמונה בדיוק." ועם טון קר כל כך עד שלא יכולתי לשמוע את זה. הטון הקר צרב באוזניי, הרגשתי איך נשרפתי מבפנים בכל פעם שהוא הגיע ולא העז להביט בעיניי. ואהבה... הרגשתי אותה הורסת אותי מבפנים כמו מכונת הרס. זאת הייתה התחלתו של הסוף, ככה זה הרגיש. הוא לא הבין אותי... כבר לא ציפיתי ממנו להבין אותי, לא אחרי שפגעתי בו בצורה משפילה כל כך, הרגשתי כל כך אשם והוא גרם לי לאכול את דייסת האשמה שבישלתי בכבודי ובעצמי. הבנים שלי... הם היו מאושרים לראות את אבא שלהם, הם היו מאושרים לראות את האיש שהיה חסר להם במשך כל כך הרבה זמן ויכולתי לראות שהם מרגישים שלמים סוף סוף. אבל אני... אני לא הייתי שלם.

תהיתי לעצמי רבות אם יכולתי לחזור בזמן, האם הייתי מתקן את הדברים שעשיתי? האם הייתי פועל אחרת? האם הייתי נותן לו להישאר איתי, באותה המיטה? נותן לו לחבק אותי בעוד ששנינו נרדמים כאדם אחד? תהיתי לעצמי למה לא יכולתי לחזור אחורה בזמן ובאמת לתקן את כל זה; הייתי נותן לו להישאר איתי במיטה, הייתי נותן לו לחבק אותי בעוד שאנחנו נרדמים כאדם אחד, הייתי נותן לו לזיין אותי שוב ושוב ושוב כדי שיוכיח לי עד כמה הוא אוהב אותי, כי אהבתי אותו... עדיין אהבתי אותו. הוא לא ידע, הוא לא יכל לחוש את המתרחש אצלי בלב, הלב המיוסר הזה שסבל בלעדיו, שהיה חצוי ולא שלם. אהבה הייתה מילה מוכרת וזרה בשבילי במשך כל כך הרבה זמן, אבל כבר לא היה לי אכפת, לא היה לי אכפת למה הוא הלך... רק רציתי אותו איתי, שינשום את האוויר שאני נשמתי, שיסתכל עליי וינשק את השפתיים האלו שהיו צמאים אליו... שרק רצו אותו כדי שנוכל להתאחד.

התרוממתי ממקומי, כבר ימים שלמים שישבתי במטבח בכל תחילתו של צהריים וחשבתי עליו... וגם בעבודה, הוא היה היחידי שהעסיק את מוחי ללא הפסקה, ללא הרף. בלילות, חשתי את איברו בתוכי, נע ומענג אותי כפי שהבטיח לעשות כשהתחתנו... אבל במשך ימים שלמים זה היה רק הדמיון, שום דמיון עוד לא הפך למציאות. עזבתי את כוס המים להישאר על השיש וצעדתי לעבר המסדרון, אך לפני שיכולתי לחצות אותו, שלוש דפיקות נשמעו בדלת. כבר ידעתי... יכולתי לנחש מי זה יהיה. הלב שלי פעם בחוזקה ללא שליטה, הדם זרם במהירות והראש שלי החל להילחץ, חשבתי על כל כך הרבה דברים אמיצים שרציתי לעשות... ברגע שאפתח את בדלת, פחדתי שאקפא. נשמתי עמוק והיססתי, אך בסופו של דבר צעדתי על רגליי באיטיות לעבר הדלת הכהה ואחזתי בידית שלה; ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא, ידעתי שהייתי חייב לפתור את זה, זה היה לרצות אותו או לא לקבל אותו לעולם.

בלעתי את רוקי וסרקתי את מכנס הטרנינג השחור שלבשתי על פלג גופי התחתון ואת הגופייה הלבנה שנצמדה לעורי, קיוויתי שנראיתי בסדר... קיוויתי שהייתי נראה כמו שצריך. אחזתי בידית הדלת ופתחתי אותה בעדינות, דמותו המרשימה נחשפה כנגד עיניי, מבטו הקר... שפתיו החתומות, עיניו הכבויות, שיערו השחור שהיה מסודר בקפידה ואפו העבה שנשם בצורה סדירה. בלעתי את רוקי והרגשתי את הזיעה נאגרת על מצחי, את רגליי כמעט מאבדות מכוחן ומתמוטטות, המבט שלו שחדר דרכי וכמעט ולא ראה אותי גרם לנשימתי לעצור. הלב שלי... הוא הלם בפראיות ורצה לצאת דרך העור כדי שיסכים לאחוז בו שוב. סרקתי אותו... את הדמות היפה שלו שהייתה התגלמותו של החורף בחודש דצמבר. הוא היה קר יותר מהימים של חג המולד ואני הייתי האחד שלא לבש מעיל. הוא לבש על עצמו חולצה לבנה ורחבה שלא הסתירה את העובדה שהוא היה שרירי. עיניי ירדו ללמטה, אל מכנסי הבד הרחבים שהוא לבש, צבען היה שחור כמעט כמו שיערו ועל רגליו נעלי ספורט יקרות שניחשתי שהיו חדשות. הוא היה נראה מרשים כל כך... יפה כל כך... העיניים שלי, הן היו שייכות לו. הוא בהה בי במבט אדיש, לא טרח להראות לי שאולי נשאר לו שמץ של רגש כלפיי, ידעתי שכל המעשים האמיצים שרציתי לעשות, הייתי צריך לעשות אותם מבלי לדבר את התוצאה הסופית. ידיו היו בתוך כיסיו, עיניו היו תקועות בעיניי אבל הוא לא הסתכל ישירות אליי, הוא הסתכל דרכי. פיו נפתח לפתע, ידעתי כבר מה הוא הולך להגיד. "באתי לקחת את התאומים, אחזיר אותם בשמונה בדיו-" אך לפני שהוא השלים את המשפט גררתי את רגליי לעברו והצמדתי את שפתיי אל שלו, הנחתי את כפות ידיי על צווארו ונצמדתי אליו עד שלא היה בינינו אף רווח. הזזתי את שפתיי על שפתיו, הוא קפא לרגע, יכולתי לחוש בבלבול שלו. אך לפתע פיו החל לנוע על פי והוא הניח את הידיים שלו על המותניים שלי. הלב שלי רטט כמו משוגע, כל איבריי הפנימיים התעוררו לחיים ברגע שמשכתי אותו אל תוך הבית וסגרתי את הדלת עם רגלי.