Broken Tomorrow ↬ TaeKook

Chapter 13-Taehyung

Song: Knocking On Heaven's Door-Blakwall

12.10.2017 יום חמישי-21:00 בערב.

ישבתי על הכיסא הגבוה באי שבמטבח, אחזתי בכוס קפה בידי וצפיתי על דלת הבית בלחץ. עברו כמה שעות מאז שג'ונגקוק לקח את התאומים בצהריים כדי לבלות. לא כל כך ידעתי לאן הוא לקח אותם, מה הם עשו או האם הם בסדר; אבל כל כך קיוויתי בליבי שהם בסדר. חששתי לשלומם מאחר וכבר היו אמורים לחזור. הרגשתי איך הדאגה תוקפת אותי מכל הכיוונים בפחד. לא משנה מה עשיתי, ישבתי בבית לבדי וחיכיתי להם בציפייה. לא יכולתי לסמוך על ג'ונגקוק לבד איתם, אבל לא הייתה לי ברירה אלא לתת לו לקחת אותם לטייל. הייתה לי את האופציה לצאת איתם, אבל אם הייתי יוצא איתם... לא הייתי מצליח להיות לידו אפילו לא דקה.

במוחי חשבתי לעצמי על כמה דרכים שונות לצעוק על ג'ונגקוק כאשר יבוא עם הבנים הביתה, הם כבר היו אמורים ללכת לישון בשעה כזאת. הצבתי להם שעה מוגדרת, הוא הבטיח לי בפירוש שהוא יעמוד בשעה הזאת. עכשיו שאיחר בשעה שלמה, לא יכולתי להיות רגוע בכלל או להאמין לו במשהו. אך למרות שכעסתי עליו באופן כללי, עכשיו כעסתי עליו אפילו יותר.

משהו בי לא אהב את העובדה הזאת שג'ונגקוק טייל עם התאומים הקטנים שלי שהזכירו אותו כל כך; היה בי את הפחד שבסופו של דבר הם ירצו אותו יותר מאשר אותי. לא רציתי שיעזבו אותי בשביל האבא השני שלהם... שאהבתי כל כך. הם היו קטנים והם לא הבינו הרבה דברים; אבל עם כל הכעס העצום שלי עליו, עדיין אהבתי אותו אהבה שרק התחזקה בגלל הגעגוע. ולא משנה כמה פעמים הדמעות עלו להן כשנזכרתי בו, הדחקתי אותן וניסיתי לשכוח. מצד אחד רציתי לשנוא אותו ואת העובדה הזאת שהוא מתחיל להתקרב לתאומים הקטנים שלי. אבל מצד שני, לא יכולתי לעשות את זה. לתאומים הגיע להכיר את האבא השני שלהם,למרות שלו לא כל כך הגיע לזכות בליבם מחדש.

ליבי קפץ בכל פעם ששמעתי רעש חשוד, במוחי שאלתי את עצמי האם הם הגיעו. אבל בסופו של דבר, זה היה סתם רעש רקע מוזר מבחוץ. כל כך רציתי שהם כבר יגיעו, שג'ה היון יקפוץ עליי וימשוך את האן סו לחבק אותי. התגעגעתי אליהם. רציתי לנשק אותם ולחבק אותם, להביט בהם ולחשוב כמה הם גדלו. נזכרתי בתינוקות האלו שישנו בעגלה, אותם תינוקות שהענקתי להם את שמותיהם והענקתי להם את אהבתי. הם לא ידעו זאת, אבל אהבתי אותם יותר מאשר אהבתי את עצמי. הם היו הילדים שלי, והייתי מוכן למות למענם.

דפיקות מהירות קטעו את מחשבותיי. זה חייב להיות הם. קפצתי מהכיסא הגבוה בזריזות ותוך שנייה אחת בודדה הגעתי אל דלת הבית. ידי אחזה בידית הדלת ופתחה אותה בתנופה אחת גדולה. אל מול עיניי נגלה ג'ונגקוק שאחז בג'ה היון והאן סו בשני ידיו ואלו צחקקו וחיבקו אותו. הוא חייך אליהם ונשק ללחייהם. צביטה חזקה נצבטה בליבי כאשר ראיתי אותם ככה, יכולתי לחוש קנאה עזה כאשר הבנים שלי צחקו ככה עם האבא השני שלהם. רציתי לקחת אותם אליי ולבעוט בו. סרקתי את דמותו היפיפייה שברגע זה גרמה לדמי לרתוח ולעצביי לעלות דרגה. ליבי פעם בחוזקה כאשר ג'ה היון והאן סו נשקו לשפתיו במהירות והוא רכן ללמטה והוריד אותם על הרצפה. הוא לא התרכז בי, הוא לא שם לב לכך שזעמתי. הוא היה מרוכז בבנים הקטנים שלי, פורע את שיערם ומכניס אותם אל תוך הבית בעוד שהוא עומד דום במקומו. האם מה שחשתי יכלה להיקרא בגידה? האם יכולתי להגיד שבניי הקטנים שלא ידעו דבר מהחיים שלהם, בגדו בי הרגע עם בעלי שנטש אותי לגדל אותם לבד במשך שלוש שנים ארוכות? לא ידעתי איך להגיב לכך, אבל ברגע זה כעסתי... כעסתי על בעלי שכל כך אהבתי.