ירייה אחרונה.
צעקה נשמעה ברחבי החדר, קלואי.
"הצלחת!!! אני כל כך מאושרת!!! בול באדום!" צעקה קלואי ללא הפסקה ורקעה ברגלייה.
הצלחתי?
ממש בול באדום?
ממש ממש?
לא יאמן...אני? להצליח במשהו? אני לא מאמין שאני שמח עכשיו...
קלואי רצה לחבק אותי ואני בקושי רב קולט שהצלחתי ובעצם התקבלתי למהפכה הזאת.
לפתע החדר נהיה חשוך.
אורות אחדים נדלקו ונהיה קריר.
מסך ירד מין התקרה וללא התראה ראיתי אותו.
לא את אבא שלי..
ראיתי ילד קטן במסך, נראה מוכה וסימנים סגולים על גופו.
קלואי החלה לרעוד וליבה דפק ללא הפסקה.
"את מכירה אותו?" שאלתי בחשש.
"זה...אחי הקטן." אמרה קלואי ונפלה על הריצפה, דמעותיה ירדו ללא הפסקה.
"מה? מה הוא עושה שם?" שאלתי והתקופפתי לכיוונה.
"כשרצו לגייס את אחי הקטן, נער בן שתים עשרה בסך הכל, רצו לעשות לו מבחן קבלה, רצחו את אמא שלי מול עיניו, הוא לא יכל לעמוד בזה והוא החל להתפרע בחדר. לקחו אותו לבית הרגעה, לפחות ככה אמרו לנו...שהוא מקבל זריקות והכל יהיה בסדר, ידעתי שמשהו לא טוב בגלל שכל הזמן כשהתקשרנו הוא היה עונה ונאנח אחריי כמה משפטים. לא ידעתי ש..." קלואי החלה לנגב את עיניה המלאות דמעות "שזה המצב..." היא החלה לבכות בתוכי.
"קלואי, קלואה... אל תבכי מלאך, הכל בסדר, זה עובר, בטח יקחו אותו משם והכל יהיה טוב!" אמרתי בניסיון להפוך את המצב למרגיע יותר.
"ברק, אני מצטערת שאתה רואה אותי ככה..." היא אמרה ולאחר שניה המשיכה " אתה יודע למה לחצתי עלייך כל כך להתקבל ולהתראות עם אביך?"
"למה?"
"כי ככה אני אקבל את אחי הקטן בחזרה אליי..." היא אמרה.
אני מצטער קלואי, שכל כך התעכבתי, סליחה נסיכה, סליחה.
כל כך רציתי לומר את זה אבל המילים שלי לא יצאו, אלה רק דמעות.
*שאלה לי אליכם, בגלל שאני בן אדם עסוק *סתם אני לא פשוט אני לרוב בזמן האחרון במצב רוח של לפרוק ולא לכתוב פרקים חה*, אתם מעדיפים שאקפיא את הספר עד בערך ה- 20.5 ואכתוב עוד פרקים או שאמשיך בסדר הלא מובן שאני עושה עכשיו?
בנוסף אני ממש מצטערת שאני לא מעלה פרקים מהר יותר, באמת שסליחה.
אני אפצה אתכם!
סמכו עליי!~*
YOU ARE READING
הבעיה הקטנה שלי.
Adventure*מקום 3 ב Adventure, מעודכן לתאריך ה- 21.2.18 * "את חייבת להבין!! בעוד רגע הכל יחרב! " צעקתי היא לא הקשיבה והמשיכה להיכנס. "לעזאזל! " צעקתי אליה. אני חייב להגן עליה, חייב. "תזהרי!! " צעקתי. סיפור על שני נערים, ברק וקלואי, אשר עשו את טעות חייה...
