הבעיה הקטנה שלי.

חזרה לבית ספר. פרק 9.

*סליחה שלא העלתי הרבה זמן והפרק לא ממש ארוך... היה לי מבחן במתמטיקה שקובע הקבצה והייתי בלחץ אטומי. בנוסף, הפרק דיי שונה מהרגיל... אתם תבינו.. נראה לי. *

נקודת מבט ברק :
היא הפסיקה את החיבוק, "בוא.. האוכל מוכן. " אמרה בחצי חיוך וקמה.
קמתי מהמקום, כנראה זה שום דבר...
היא מזגה לי מרק חם ועדשים. כל כך מתאים לי עכשיו. אני קופא מקור. אני מתחיל לשתות את המרק, היא מסתכלת עליי ומצחקקת.
"טוב, " היא אומרת בחצי צחוק חצי רצינות "אולי תרצה לראות את אבא שלך? " שאלה.
אני לא יודע.
אני לא יודע אם אני רוצה לראות אדם שנטש אותנו.
אדם שפגע בנו.
אדם ששיקר.. לי..
נאנחתי, "אני לא בטוח.. " אמרתי והשפלתי את הראש. "זה בסדר, אתה לא חייב עכשיו. כשתרצה תגיד לי" היא אמרה ונעמדה "אני צריכה ללכת, היה כיף לראות אותך, נתראה מחר בבית ספר! " היא צעקה ויצאה מהבית.
בית ספר?
שחכתי מזה לגמרי, זה לטובתי נכון?
****
בוקר,
אני מצחצח שיניים מתארגן ויוצא.
הפעם אין 'הסעה', אין כלום.
אני הולך ברגל למרות שממש קר בחוץ.
הגעתי לבית ספר.
אני מרגיש את זה... זה משהו שאומר לי שעדיף להישאר בבית..
נכנסתי לכיתה.
העיניים הסתכלו עליי, כמובן, אני אמור להיות ילד מסכן שההורים שלו מתו.
כלומר, אמא... חורגת...
אני מתיישב במקומי פותח מחברת ומתחיל לקשקש.
"ילד. " שמעתי מישהו אומר בקול נוקשה.
לא פונים אלייך, אל תתייחס.
"ילד. " שמעתי שוב והרגשתי בעיטה בגב הכיסא.
לא להתייחס.
"ילד! " הוא צעק והפיל את הכיסא ואותי, "אולי לא היית כאן שבוע, אבל בזמן הזה הכל השתנה. " הוא אמר, ה'הוא' הזה הסתבר לי כברנדון. עיניים כחולות, מושלם.
"מת'צריך? " שאלתי כשקמתי, "תפגוש אותי אחריי הלימודים ליד המחסן האחורי... יש לנו שיחה " הוא צחק וחבורתו שהייתה מאחוריו צחקה גם היא.
אוי, ווי.
היום עבר מהר לצערי, כבר הגיע שעה אחרונה ללימודים. לא ראיתי את קלואי, מסתבר כשהיא יצאה מהבית שלי היא התקררה וחלתה.
צלצול.
אני מסדר את הדברים.
ברנדון וחבורתו מסתכלים עליי וצוחקים.
אני מפחד.
סיימתי לארגן את הדברים, יצאתי מהכיתה והלכתי למחסן האחורי.
נכנסתי אליו.
חשוך כאן.. נאנחתי.
"תפסו אותו" שמעתי, לא עברה שניה ואני על הריצפה ושלוש בחורים תופסים אותי.
"מה יש לכם?! תנו לקום! " אמרתי בכעס וניסיתי לקום.
הוא יצא, עם סיגריה בפיו.
"בוא נדבר... " אמר ברנדון, "אמא שלך מתה? אתה יתום עכשיו? מסכן קטן.. " אמר בלגלוג.
"עזוב אותי, אידיוט! " אמרתי בצעקה, אני מפחד? תצילו אותי. תצילו אותי. תצילו אותי.
ברנדון צקצק בלשונו "אני לא מאמין עלייך, קורא לי ככה למרות שאתה כבול. " אמר, הרגשתי שהאחיזות מתחילות להתאדק.
"מה אתה מעדיף ילדון שלי, " הוא אמר בצחקוק "הפצצה או פצצה? "
נאנחתי, כבר אין סיכוי שאצליח לשרוד.
"נתחיל מפצצה. " הוא קרא וקירב את הסיגריה אליי.
שלושת הבחורים הרימו לי את החולצה.
בבקשה גאד, תציל אותי.