"אני מתנצל מעומקי ליבי, הייתי צריך כמו כל מארח שמכבד את עצמו לקחת על עצמי לערוך לך את הסיור" הוא אומר וראשו מורם הוא מסתכל עלי בצורה מתנשאת, צורה מעניינת להתנצל.
רגע! הוא חושב שאם זה היה הוא אז לא הייתי דוחה? טוב כנראה שהוא לא קנה את התירוץ שלי.
אימון בנינו לא יהיה.
אני לא מגיבה, אין לי כיצד. כלומר משהו שבגללו לא יערפו לי את הראש.
"אם הינך מרגישה טוב אני מציע לעשות את זה עכשיו" הוא אומר ואולי דמיינתי אבל שמעתי מצידו נחרת בוז. הוא לא רוצה בזה בידיוק כמוני. איך העתיד המשותף שלנו (לצערי) יראה בכלל? אני כאן רק יומיים והוא כבר הספיק לפתח אלי שינאה ולחשוב שאני שקרנית, חסרת נימוסים, וכפוית טובה.
"בשמחה"אני פולטת, אני רוצה כבר לגמור עם זה. כבר ראיתי את הארמון זה באמת כבר לא נחוץ ומיותר אבל לפי החוקים... אמרתי כבר שכל העיניין הזה חסר הגיון וטיפשי? בעיקר העובדה שאפילו היורש נאלץ לעשות את זה נגד רצונו וזה רק סיור בארמון בו הוא גדל, לא משימה מי יודע מה.
"שנצא?" הוא שואל ומתקרב בשביל ליטול את ידי אבל אני נרתעת לאחור, וידו שהושטה לכיווני נשמטת, הוא מביט בי במבט אפל. " יש בעיות?" הוא שואל בקול רם יותר. לאן התנדפה השפה הנאותה? מסקנה: אין לו סבלנות.
"אמ.. אני מצטערת אבל אני בכותנת לילה" אני לוחשת ומודה לאלוהים שבאמת התירוץ הזה יכול להחליק על דעתו, וזה יסתיר את העובדה שהתרחקתי כי הוא מגעיל אותי.
שיחשוב שאני מנסה להשקיע במראה שלי עבורו, בסוף זה הצטבר נגדו. "כן סליחה אני אחכה מחוץ לדלת" הוא רוכן קדימה וקד בהתנצלות מבין שהפר את צניעותי.
זה מעניין אותו בכלל? הוא רוצה לעשות עלי רושם שאכפת לו ממני מהצניעות שלי ומהכבוד שלי? כנראה ששנינו משחקים באותו משחק.
הוא יוצא מהחדר ואני נושמת לרווחה, דינה ניגשת אלי ובדממה עוזרת לי להתלבש היא עושה זאת בשיא המהירות למרות שאני רוצה למשוך את הזמן. אני רוצה להיות רחוקה ממנו כמה שרק אפשר וסיור מיותר רק בשביל שהוא ירגיש טוב עם עצמו לא מעניין אותי.
בנוסף לכך, ללכת בידיים שלובות ולהישען עליו כמו עלמה במצוקה/בת זוג תלותית מאוד (תלוי את מי שואלים) לא נשמע לי רעיון מפתה במיוחד.
אני יוצאת מחדרי משתחווה לו ואני צועדים, הוא מסביר ומפרט לי על היסטורית הארמון ואני רק מהנהנת בחוסר עיניין. אני אפילו לא מסתכלת היכן אנחנו ולא טורחת להתמקד במה שנפלט מפיו, אני מחליטה במקום זאת להתבונן בנעלי הבובה שלי שמקושטות באבנים יקרות כי.... הן הרבה יותר מעניינות, זו גם הסחת דעת כלשהי מהמלמולים שלו ומהאחיזה שלו בי. הוא אוחז בזרועי בצורה כה עבה שהאמה שלי פשוט נמחצת ולא משנה כמה ניסיתי להיחלץ מאחיזת הברזל שלו או להזיז מעט את היד, לרמוז על האי נוחות שאני חשה, הוא "לא שם לב" .
אחרי משהו כמו ארבעים דקות סיימנו אובכן הארמון ענק...
אנחנו מסיימים ומתיישבים בגינה על ספסל עשוי מעץ עם משענת זהב.
הוא מתיישב באמצע ואי מנסה להישאר כמה שיותר רחוקה ממנו, אז אני מנצלת את שימלתי הנפוחה ופורסת אותה על הספסל יוצרת בנינו מן גדר.
"בישרו לך שמועד החתונה שלנו הוקדם?"הוא שואל ועיניי נפערות.
אני רוצה לפרוץ בבכי, חשבתי שיש לי זמן, חשבתי שיש לי עוד את הסיכוי. לא! לא! לא! אני לא מסכימה להתחתן איתו! וכמה זמן לאחר מכן הוא ידרוש ממני להמשיך את שולשלת המלוכה ולהוליד עבורו? איכ, גועל נפש. אני לא רוצה, אני נסיכה הרצון שלי חובה למה אני נקלעת למצב הזה?
"היא הוקדמה לקיץ הזה, כלומר עוד חודשיים. אם הסיבה מעניינת אותך היא הוקדמה מפני שבתאריך בו נקבעה החתונה, מתוכננת יציאתי עם הצבא לחתימת הסכם שלום עם ממלכת דריזק" אני מתעלמת ממה שהוא אומר. אני עדיין בשוק, גופי רועד אני מרגישה שתלשו לי את הלב.
"אני כבר לא יכול לחכות זה יהיה האירוע ההיסטורי הכי משמעותי " הוא אומר וקולו חלקלק. החתונה שלנו? אירוע היסטורי? אולי, כי הכלה לא תהיה נוכחת או כי היא תענה 'לא' ואז ירצחו אותה על מרד, אבל זה מה שהיא תעדיף מאשר להיות בידיו ותלויה ברצונו של אדם כמו ג׳יימס שרק מנסה לשים עליה את ידיו.
אז היושששש
הבטחתי פרק הנה הוא.
וואי נשברו לי האצבעות 😟 אבל בשבילכם הכל😘
מקווה שנהנתם, כי אני מרגישה לא מאה אחוז איתו...
אוהבת אתכם❤️💜
YOU ARE READING
זיוף
Romance"את אוהבת אותי?" "לא" "יש משהו שיכול לשנות את זה?" "כן, הקבר. אני בטוחה שבעולם הבא אהיה מסוגלת לעשות מה שבעולם הזה אני לא." נסיכה צעירה הוכרחה להתחתן עם ג׳יימס, נסיך מפונק ואכזרי, בחור יפה תואר עם נשמה רקובה מבפנים. ואם זה לא מספיק בשביל להפוך את חי...
