זיוף

פרק 21

זחלתי לחדרי הישן, הזה שהיה פרטי שלי בו הרגשתי מעט מוגנת.
התיישבתי על הספה וניסיתי לחשוב מה לעשות הלאה.
החתונה בידיוק עוד שלושה שבועות, ואני... אני פשוט לא מוכנה לזה. היחסים בנינו בלתי מובנים מידי פעם הוא נחמד ואז בשניות ספורות נהיה כועס ואגרסיבי.
חוץ מזה, אני לא רוצה להיות זאת שבזכותה ג׳יימס יעלה לכסא המלכות.
(היורש נהיה מלך רק אחרי שמתחתן עם נסיכה לפי רשת הארמונות והמדינה)
אבל אף אחד לא שואל אותי, לאף אחד לא אכפת ממני. כל אחד כל כך עסוק בעצמו... שהם פשוט לא רואים דבר מחוץ לבועה שלהם.

האמת היא... שזה תמיד היה ככה, גם אימי מעולם לא דאגה למצבי הנפשי היא תמיד נצמדת לחוקים והנהלים.
וויליאם היה עסוק מידי, ומעולם לא לקח אותי ברצינות.
אבי מעולם לא התעניין בי, את השיחות שלנו שהן לא ברכות אני יכולה לספור באצבעות כף יד אחת.
ושון... שון היה אותו אחד שהיה אפשר לקרוא לו 'מופרע' אבל אני תמיד חיבבתי את הצד הזה בו.
אבל גם הוא בגד בי ובאמוני.

לא שמתי לב כיצד עם מחשבותי זולגות להן הדמעות מסללות דרך במורד לחיי.
דמעות חמות בחדר קר.

הדלת נפתחה בפתאומיות וקפצתי מהספה, בפתח ניצב דארן ואני לא ידעתי היכן להסתתר.
הוא פסע לכיווני מספר צעדים כשהדלת מאחוריו נסגרת בעדינות ועם חריקה שקטה.
"לא ציפיתי לראות אותך כאן, הנסיכה מרלינה" הוא מחייך ועיניו הזהובות סורקות אותי.

אני משתחווה "אני מצטערת לא ידעתי שזה החדר שלך, אני מיד אצא" מלמלתי בלחץ והתחלתי להתקדם במהירות לדלת.
האוויר כמעט אזל מראיותי היה יותר ממפחיד להיות איתו באותו חדר עם דלת סגורה, אני לא יודעת מה כל כך הבהיל אותי אבל דארן
אחד האנשים בעלי הילה מפחידה, מן צל חשש שעוקב אחריהם כל הזמן.

"לא, זהו אינו חדרי באתי הנה בשביל לדבר איתך קצת, רק אם זה בסדר מצידך" הוא חייך ועיניו קרנו, אני לא מבינה מה הקסם בעיניו שהן פשוט מהפנטות ואני בלי מחשבה מאחור הנהנתי כאילו נשאבתי לקסמו.
איך הוא ידע שאני כאן?

התיישבנו מול שולחן פינתי, אחד מול השנייה.
כפות ידיי הזיעו מהרצון לחפור לי איזו תעלה מתחת לאדמה ולהסתתר שם.
"אז מה שלומך?" הוא שואל שאלה מגוחכת למדי.
"ברוך היורש הכל נהדר" אני מחלצת מפי את המילים מלאות הארס.
"אני חושב שלא יהיה הוגן להסתיר את זה ממך אז אומר לך כבר עכשיו שאני יודע לזהות שקרים" אני כל כך רוצה לקחת את הרגליים שלי עכשיו ולברוח על נפשי.
האווירה הייתה מתוחה מאוד ואת האוויר שאפתי בקושי רב.
עיניו המשיכו לחקור אותי, המבט שלו היה יותר מידי כבד ומפחיד.
זה העביר בגופי צמרמורת, מה לא בסדר בעיניים שלו?
"מתחשק לך לענות את האמת?" הוא שואל ומבטו עדיין מרותק אלי באותה נקודה.
אני מתחילה להבין מדוע ג׳יימס מפחד ממנו למרות שלא ראיתי זאת בבירור.
"אני לא יודעת, החתונה... הארמון החדש... הכל נפל עלי בבת אחת..." אני שופכת בלי סיבה, הוא פשוט מוציא ממני את התשובות.
"אני מבין, ואני לא יכול לתאר לעצמי כמה זה קשה. אבל את צריכה לזכור שלא משנה עד כמה המצב נורא ונראה חשוך בסוף תמיד מגיע הבוקר. לא משנה מה תעשי, איזה פשע תבצעי יום למחרת בכל מקרה יגיע. שום דבר לא ישתנה מרלינה" הוא אומר ואני מחייכת, הוא מנסה לעודד אותי.
הוא מנסה לומר לי שאחרי הכל שום צרה לא תשנה חוקי הטבע כלומר שום דבר משמעותי לא באמת קרה.
(אני מקווה שהבנתם את הרעיון של האמירה הזאת...)
"אתה צודק, אני צריכה לקחת הכל בפרופורציות" אני פולטת שקר גס, אני לא באמת חושבת כך.
חיוך עולה על פניו, "אובכן, אני שמח שהצלחתי להחדיר לך את העמדה הנכונה שאותה את צריכה לקחת" הוא נאנח.
הוא אכן שם לב ששיקרתי אבל החליט להתעלם.
"האם מותר לי לשאול מדוע בינך לבין ג׳יימס היחסים אינם טובים?" אני מקווה שזה לא נשמע יותר מידי חטטני.
על מי אני עובדת, זה נשמע הכי חטטני שיש.

הוא מחייך, פוצה את פיו אבל לא אומר דבר.
"אני מצטערת זה היה ממש לא מכבד ולא לעיניין, מתנצלת" אני שוב מלמלת במהירות ובלחץ.
הוא מתרומם מהכורסא והולך לכיוון הדלת.
"תודה לך, העברתי את זמני בכיף. המשך יום נעים" הוא מאחל לפני שעוזב את החדר.
מותיר אותי בים של מחשבות וגלים של אכזבה.

"עיצרי" סמנטה חנה עוצרת בעדי לפני שאני ממשיכה להתרחק במסדרון, אני מסתובבת אליה וחיוך צבוע על פני.
מה את רוצה?
"את שקופה. אני רואה אותך תחת כל המסכות. ואני מזהירה אותך, אל תעזי לעשות את זה אני ארצח אותך במקום. לא אגעל להתלכלך, תזכרי את זה" היא בתנופה חולפת על פני.
מה עובר בראש של הנחש הזה? מה היא מפחדת שאעשה? אתאהב בדארן ואז היא תאבד את מקומה בארמון? כמו כן גם ג׳יימס... אין לה מה לדאוג אני לא מתכננת.
דארן אולי נאה אבל הוא מרתיע.
"כן הוד מלכותך" אני קוראת בחיוך לגבה.
בעצם זו הצעה מפתה... אולי דארן יהיה הכלי שלי לנקום בכל האויבים שלי.
אבל האם דארן ירשה לי למשוך בחוטים? לא נראה לי.
בעוד שאני חושבת עליו מבטו עולה בזכרוני, המבט הזה לא יוצא מראשי.

אני נכנסת לחדרי, ג׳יימס יושב במרפסת על הספה עם הגב אליי.
בצעדים שקטים ועדינים אני פוסעת אליו.
"אם את חושבת שאני לא מרגיש בנוכחות שלך ולא רואה אותך מתגנבת מאחורי את טועה" הוא אומר בקול שקט ורגוע.
אני רואה איך ידו בה הוא מחזיק כוס יין רועדת, אני עוקפת את הספה ונעמדת מולו.
אני מבחינה גם בכך ששיערו הבלונדיני פרוע ולא נופל על פניו, סימנים סגולים-כחולים על צווארו.
אולי אני מדמיינת אבל הסימנים מזכירים אצבעות.
כשהוא מביט בי המבט ריק הוא עובר דרכי, "ג׳יימס קרה משהו?" אני שואלת בלחישה, אין לי הסבר להרגשה שאני מרגישה כשאני רואה אותו ככה.
אני לא מאושרת אך גם לא עצובה.
הוא מחייך חיוך ממש קריפי, " רק שאלה אחת, רק שאלה מזויינת אחת, למה כל הבעיות שלי מתחילות ומסתיימות בך?"
הוא שואל עדיין ברוגע נאנח.
"אולי זה קרמה מאין לך לדעת?" אני עונה בקרירות, הוא לא יכול להאשים אותי בזה שהוא לא יודע איך לנהוג עם אנשים.
אני לא זו שחפרתי את הבור בנינו.
הוא מגחך, אני מתיישבת לידו לא מחכה לשום אישור.
מבטו ממשיך להיות מרותק לנוף ולשום מקום בו זמנית.
"אולי אם אני יצרתי את הבעיות האלה אולי אני זאת שאוכל לפתור? תפסת אותי במצב רוח טוב" אני מתלוצצת, אני לא באמת מתכוונת לפתור את הבעיות שלו.
אני רק רוצה לדעת למי להודות, זה הכל.
נכון?
"מישהי עלובה כמוך לא תתרום לי בשום צורה, ועכשיו אם לא אכפת לך היית רוצה לנשום אוויר נקי ולא את הריח שלו" הוא מחווה עם ידו להתרחק, וזה מה שאני עושה.
כבר שכחתי איזה סנוב הוא.
למה הוא התכוון כשאמר הריח שלו?
הוא לוגם מהיין שלו וזורק את הכוס לרצפה, מנפץ אותה.
מה ג׳יימס בעיות בממלכה המושלמת?
תהנה.

אז היושששששש
הנה פרק די משעמם למדי.
הייתי רוצה להתחיל לעבוד על ספר חדש אז למי שיש רעיונות לעלילה או נושא או בקשות תכתבו בתגובות.
אני אהנה לפתח עלילה של מישהו מכם.
אפשר לכתוב לי גם בפרטי⁦❤️⁩
הז׳אנרים שאני פחות טובה בהם; מדע בדיוני ומיסטיקה.
מקווה שתקפצו על הרעיון 😊
וכמובן תגיבו את דעתכם על הפרק😝
ועוד משהו קטן; המלצות לספרים, סיימתי לקרוא את כל הספריה שלי...

מקווה שנהנתם מהפרק 😎
אוהבת אתכם⁦❤️⁩💜