זיוף

פרק 15

אני מרגישה שמישהו נוגע בלחי שלי, אני מזמזמת ומנסה להתרחק מהמגע.
מי מספיק אמיץ להפריע לי לישון?
אני מרגישה אצבעות מברישות על-
אצבעות?!
אני פוקחת את עיניי בבהלה, ועוצמת אותן שוב במהירות.
הוא עומד מולי ושיערו הבלונדיני זולג על פניו, מכסה את עינו השמאלית.
"יפיפיה" הוא לוחש, קולו ארסי ואני מזדרזת להעיף את ידו מפני.
מה הוא מרשה לעצמו?
"כל כך קשה לך להרפות מעט?זה לטובתך" הוא מתיישב על מיטתי ואני זוחלת אחורה, נצמדת לקיר.
"אתה עובר על החוקים" אני אומרת ומביטה הצידה, לא יכולה להסתכל עליו.
אסור לו להיכנס לחדרי ככה.
אסור לו להתיישב על מיטתי.
אנחנו עדיין לא נשואים הוא לא יכול לגעת בי.
"כן? ומה גורם לך לחשוב שאת יכולה להעיר לי?" הוא מצחקק, באמת לא אכפת לו

"החלטתי לבקר אותך, דאגתי לך.
עשרים שעות בחדר אחד... קצת הרבה.
אבל אני רואה שזה לא כל כך השפיע עליך" הוא מביט הצידה ומחייך, חיוך חושף שיניים שבאמת מרתיע אותי.
הוא מיישר אלי מבט ועיניו פעורות והחיוך הזה עדיין מרוח על פניו...הוא נראה כמו פסיכופת.
"אני משער שזה ישפיע עליך" הוא אומר בקול עמוק ומפחיד, אני באמת מתחילה לפחד.
לפתע הוא תופס בשמיכה שלי ומעיף אותה בלי מאמץ למרות שנאחזתי בה.
הוא עולה על המיטה הענקית והעירומה, "זה אסור! אסור לך לעשות את זה!" אני צועקת כשהוא מתקרב אלי, אני מתפרעת אבל הוא רק צוחק.
אוחז בראשו וצוחק על טיפשותי.
"לא חשבתי שככה תראה הפעם הראשונה שלנו" הוא אומר, ודמעות פחד מתווצרות בעיניי.
אני מתפתלת בפרעות כשהוא מתקרב אלי כמו טורף.
ידי נשלחת קדימה בשביל לעצור אותו אבל יוצא כך שאני סוטרת לו, אני מביטה באיימה בו. כשהוא תופס בלסת שלו ופולט משהו כמו 'שרלילה'
אלוהים כמה שרציתי לעשות את זה, אבל למה דווקא עכשיו?
"אני מצטערת אני לא-" אני מנסה לשכנע אותו לא לערוף לי את הראש.
הוא נראה עוד יותר כועס ממקודם דמעות כבר זולגות מעיני.
זה לא טוב, זה לא היה אמור לקרות, זה-
הוא אוחז בידי בחוזקה ומפי משתחררת צווחה.
אני מנסה להימלט מהאחיזה שסוחטת ממני את כל האוויר, הוא מעקם את ידי ושרשרת צרחות נמלטת מפי.
"כואב? גם לי כאב! תחת חסותי חיה לה שרלילה כפוית טובה! שמרשה לעצמה יתר על המידה, התבלבלת בכיוונים?  שכחת מי את ומי אני? מה נראה לך כשאת מרימה עלי יד?" הוא צועק ואני צועקת את נישמתי כשהוא מעקם את ידי חזק יותר.
"בבקשה! אני מצטערת! לא התכוונתי" אני צועקת, לא אכפת לי מהגאווה שלי יותר. רק שיעזוב את היד שלי.
הוא עולה מעלי ומשקלו עוד יותר מכביד עלי.
רגליי החשופות מתנגשות במדיו, אני לא מצליחה לנשום, לא מצליחה להכניס אוויר כמו שצריך מהכאב וממשקלו.
"זה באמת קשה פשוט להישמע לכללים? כללים פשוטים שכל פרה יכולה להבין" הוא צורח ואוזניי זועקות מעוצמת הקול.
"אני מצטערת!זה לא יקרה שוב" אני לוחשת בקושי, אני לא מצליחה לשאוף אוויר. אני בטוחה שאם הוא לא ישחרר מידי לא אוכל להשתמש בה עוד אף פעם.
"רק בגלל שאני רחום" הוא אומר מעקם את ידי לצד השני ויורד ממני, אני בוכה וצורחת בהיסטריה.
מימי לא הרגשתי כאב כזה, הוא מביט בי בסיפוק.
"את לא שמאלית, תצליחי להסתדר" הוא אומר בזלזול, וכואב לי עד כדי כך שאני לא מצליחה לחשוב על קללות ותיאורים מתאימים לו.
עד כמה בן אדם יכול להיות דוחה?
ולמה כל פעם הוא מרים עלי, אני עד כדי כך חלשה? אני באמת לא אצליח לגבור עליו?

לא, זה לא נכון לחשוב כך.
ככל שהוא מכאיב לי ככה הרצון לנקום גובר.
ואני בטוחה שיבוא יום וזה יוחזר לו במלואה העוצמה.

לחדרי נכנסות שתי המשרתות שהיו כאן לפני יומיים.
הן חובשות את ידי, ומגישות לי ארוחה.
באישורו של ג׳יימס כמובן, הוא הרי אסר עלי לאכול בחדרי אבל בשל הנסיבות הוא נאלץ לוותר על שיחת נפש איתי.
שטויות במיץ עגבניות, הוא פשוט לא רצה שיראו את היד שלי ושאלות לא רצויות יושאלו.

אני והמשרתות התחברנו מאוד, כלומר הן לא משתוות לדינה ובטח שגם לא יצליחו להחליף אותה.
אבל הן לא עד כדי כך נוראיות.
לאחת מהן קוראים מישל ולשניה אדל הן שתיהן נולדו בכפר שבגבולות והובאו הנה לשרת ולספק את היורש.
אז קצת הזדהנו, כי גם הן לא באו לכאן מרצונן החופשי.
ג׳יימס לא ביקר אותי מאז חלפו שלושה ימים, ואני לא יכולה לומר שהתגעגעתי אליו.
הוא מפלצת.
והיד שלי... טוב אני לא מצליחה להזיז אותה בכלל.
אבל ישנן גם חדשות טובות והן שהצלחתי לרקום תוכנית.
בעזרתו של שר הביטחון אליאס, שלחתי רופאים מצוינים לטפל באישתו החולה וככה הצלחתי להעביר אותו לצידי.
ג׳יימס הולך לשלם על פשעיו.
והפעם אלה לא מילות עידוד להרים את רוחי, זאת המציאות.
ג׳יימס, היד הבאה שתתעקם תהיה שלך, הגאווה הבאה שתתפורר תהיה שלך
החיים שיהרסו יהיו שלך.

אני מביטה בהשתקפותי במראה, ולא מצליחה לזהות את עצמי כבר.
אני כבר לא אותו אדם רחום שהייתי, בכלל לא.
אני צמאה לנקמה, אני רודפת אותה.
אני לא יודעת מה דינה הייתה אומרת על זה, אבל אני בטוחה שהיא לא רצתה לעזוב כל כך מהר.

אני יוצאת מחדרי לאחר הרבה זמן שלא עשיתי זאת עם ראש מורם.
אני עוברת במסדרון ובמבט והבעת פנים אטומה חולפת על פני שומרים, משרתות משתחווים.
בעקבותי צועדות אדל ומישל.
לפני כמה שבועות הייתי חושבת שזה מתנשא, אבל עכשיו אני חושבת שזה בסדר.
אני נסיכה, ואלה הם חיי.
סמנטה חנה מופיעה מצידו השני של המסדרון, הבעת פניה אטומה כמו שלי.
אנחנו נעצרות בפרופיל אחת לשנייה.
אני משתחווה קלות, ובחיוך אומרת "הוד מלכותך".
"מרלינה,אני שמחה לראות שתפסת את עצמך בידיים.
או כן תפסתי
אבל אל תשכחי מהמעמדות."
אף פעם לא אשכח
"כמובן" אני עונה והיא ממשיכה בדרכה וכך גם אני.

אני מכופפת את האצבע מראה לאדל שמימני להתקרב, "אני רוצה שתלכי לאגף המשרתות ותביאי אלי מישהי בשם שרית".
אדל מהנהנת ויוצאת לבצע את השליחות.
שרית זאת אותה אחת שג׳יימס רצה למנות אותה להיות העוזרת האישית שלי.

אני יוצאת אל החצר היעד שלי.
אני מתיישבת על הספסל, ומביטה סביבי מחפשת בעיני צלב שתחתיו קברו את דינה.
אך במקום זאת מבטי נח על כרכרה, שנעצרה מול שערי הארמון.
ליבי פועם בחוזקה בחזי בתקווה, חשבתי שעברתי את השלב בו אני נואשת... כנראה שלא.
מהכרכרה יוצאת נערה בשמלה צהובה נפוחה, שיערה הברונטי פזור.
ואז אני מבחינה בג׳יימס שממהר לקראתה, הוא אומר לה דבר מה ואז מחבק אותה. הוא לא שם לב אלי.
מי זאת?

אז היושששששש
כמו שהבטחתי הפרקים יעלו בקביעות בימי שבת ושני.
וואו איזה פרק ארוךךךך
אני אשתדל שכל הפרקים הבאים יהיו מעל 1000 מילים😊
כל כך הרבה קרה בפרק הזה..
ג׳יימס שוב הראה את היד הברזל שלו, למרלינה יש תוכנית איך לרמוס אותו ובנוסף לכך היא משנה גישה להכל ולכולם וצצה לה אורחת.
מקווה שנהנתם 😙
אוהבת אתכם⁦❤️⁩💜