"מ-ממ-מה?" אמרתי בהלם בקושי הצלחתי לזוז אבל לא מהתקף אלה משוק טוטאלי
"אני אוהב אותך" הוא אמר הפעם בביטחון וחיוך עלה על שפתיו היפות "א-איך אתה יכול לאהוב אותי אני יצור דוחה ומסכן שלא אמור להתקיים" אמרתי בשקט משפילה את מבטי לרצפה
"תרימי מהר את הפנים שלך מהרצפה ותזרקי את מה שאמרת עכשיו לפח כי זה לא נכון" הוא אמר מחבק אותי חזק ומנשק את הלחי שלי כמה פעמים שהוא רק יכול "אני אוהב אותך את מבינה את זה?" אמר מקרב את שפתיו לשפתיי מבקש רשות לנשק אותי "גם אני אוהבת אותך זאק" אמרתי והוא הצמיד אותי אליו מנשק אותי בתשוקה
(יותר מידי קיטשי בשבילי כרגע הערת כותבת(כזה מרגש אותי לכתוב כותבת ולא מתרגמת!!))
-כמה ימים אחרי-
אנחנו יושבים בבית של הבנים אני וזאק מכורבלים בחדר רואים איזשהו סרט אבל אף אחד מאיתנו לא מתעסק בו אני רק חושבת על ככל מה שיכול להשתבש עכשיו לי ולזאק עברי זה מוריד את כמות המעריצות כי הוא הכי צעיר ככה שמלא בנות רוצות אותו וגם כל הלחץ וההופעות יכול להרחיק ולפגוע בקשר הזה הוא בכלל רוצה אותי בתור חברה??? כשאני חושבת על זה אף פעם לא דיברנו על זה אני מתנתקת מזאק שנותן לי מבט של 'היה לי נוחה לקחתי את הטלפון שלי מהשידה וירדתי למטה רואה את קורבין יושב על הרצפה בסלון מסתכל החוצה מהחלון צילמתי אותו והלכתי להתיישב לידו
"על מה אתה חושב?" שאלתי גורמת לו לקפוץ קצת בהפתעה ואז לחייך אליי 'על כל מיני דברים" ענה בכלליות הנהנתי שמה את ראשי על רגליו "אתה יודע שאתה תמיד יכול לדבר איתי נכון?" שאלתי חוששת בזמן האחרון כל הבנים חוץ מזאק מתרחקים ממני ואני לא מבינה מה עשיתי "ברור שאני יודע" אמר קמתי מתיישבת נשענת על החלון מולו מחייכת אחרי כמה שניות הוא קם ומלמל משהו על זה שהוא חייב לישון פרצופי הפך לעצוב ויצאתי החוצה לשבת בדשא עם מחשבות מה קרה לכולם? זה משהו שעשיתי?? המשכתי לחשוב והמחשבות רק דיכאו אותי יותר השארתי את הטלפון בדשא יוצאת מהשער תופסת מונית לבית של לוגן הוא יוכל לעזור לי
הגעתי ללוגן משלמת למונית ורצה לבפנים "לוגןןןן" צרחתי מהכניסה הבית שלו ענקי ואני לא מתכוונת להתחיל לרוץ בו לחפש אותו "מה קרה????" הוא צעק רץ במדרגות רואה אותי בדלת ומחייך "התגעגתי!!!" הכריז תופס אותי בחיוך."גאמני אליך אבל אין לנו הרבה זמן אני בלי טלפון ויש מצב שלא הודעתי לבנים שאני יוצאת לא שזה באמת היה משנה להם" אמרתי וחזרתי לפרצופי העצוב "הי הי הי מה קרה תספרי לי" לוגן אמר בזמן שהתיישבו באחת הספות 'כולם מתעלמים ממני מאז שהגענו לכאן ואין לי מושג למה הם מתנהגים כאילו לא אכפת להם ממני וכל הזמן ממציאים תירוצים כדי להיות הכי רחוקים ממני למה זה קורה לוגן?" שאלתי מתחננת למידע "אני לא יודע קטנה אני לא יודע" אמר מחבק אותי בזמן שהייתי עליו הטלפון שלו צלצל והוא ענה עדיין מחבק אותי ואני בוכה רק בשקט כדי לא להפריע "כ-כן היא פה" "ל-לא צריך היא תישן פה הלילה" הוא אמר מסתכל עליי עם חיוך "אני אמסור ביי" הוא ניתק "הקפצת לזאק את הלב שתדעי" אמר בחיוך עצוב "למה אתה נראה ככה "קורבין התקשר אומר שזאק לא יודע איפה את והם מצאו את הטלפון שלך בחצר ואת צדקת לא היה נשמע שאכפת לו כל-כך" הוא אמר ניגבתי את דמעותיי "ז-זז-זה בסדר רק חבל שכשרציתי שהם יעזבו אותי לנפשי זה לא קרה ודווקא עכשיו שאני כבר מרגישה קשורה הם עושים את זה אמרתי להם כבר סתם לבזבז זמן ולשבור לי את הלב" אמרתי בקול רועד עם חיוך מזוייף קמתי מהספה והלכתי לכיוון הדלת "ביי לוגן תודה על הכל" אמרתי בטון של פרידה ירדו לו כמה דמעות והוא הנהן יצאתי החוצה משתדלת לשמור את הדמעות בפנים אני לא מכירה את האזור ולחזור לבנים זאת האופציה האחרונה להיום ישבתי באיזה ספסל בפארק כישיצאתי מהבית של הבנים היה צהריים עכשיו כבר ערב 'אני אצליח לעבור כאן את הלילה נכון?' חשבתי לעצמי והמחשבות אלו קמתי והתחלתי ללכת ברגל לכיוון הבית של הבנים זה יקח לי אולי כל הלילה אבל זה יחסוך לי זמן ממחר אני אפרוש מזאק ואתפוס טרמפים או משו עד מיאמי והכל יחזור לשגרה כאילו מעולם לא נפגשנו
הגעתי לבית בסביבות שתיים בלילה אני יושבת מחוץ לשער לא מוכנה לתת לעצמי להיכנס עדיין כי אני יודעת שברגע שאני אכנס זה נגמר הכל פשוט יהיה כלא היה
