Everything has changed

פרולוג

״דוסון!״. הוא קרא לי רודף אחרי במסדרון ותופס לי את היד עוצר אותי מלהמשיך ללכת , ״די כבר עזוב אותי״ הסתובבתי אליו מושכת את היד חזק והולכת משם, ״פאק״ שמעתי אותו מקלל מאחוריי בועט חזק בדלתות המתכת של הלוקרים.

״דוסון?״ קאסי שאלה כשהתקרבה אליי במהירות, ״קאס תני לי ספייס״ אמרתי ממלמלת והמשכתי ללכת לפינה שלי בבית ספר, נמאס לי, איך הסתבכתי ככה עם הבחור הכי דוש והכי באד בוי של המקום המזוין הזה, למה אני נמשכת לצרות כל הזמן, ״דוסון!״ היא קראה והפעם לא עניתי לה..
ישבתי לבד בשקט שלי מוציאה סיגריה מהקופסא בתיק ואת המצית, לקחתי שאכטה אחרי שאכטה מחכה שאני אתחיל להירגע, גם את הרגל העישון למדתי ממנו, למרות שהוא שנא שאני מעשנת, בגללו התמכרתי...
מהיום הראשון שלי בבית הספר לפני שנה שמתי לב אליו, כי רציתי להתרחק ממנו, כולם הזהירו אותי מפניו , אמרו לי להתרחק ממנו כמו מאש, שהוא יפגע בי, ישחק בי, כי כזה הוא, אגואיסט שחושב רק על התחת של עצמו, ולא אכפת לו לסכן את כל העולם רק כדי סתם להשתעשע, מי זה? זה האחד והיחיד- לואי סטיבן סטיוארט..

״אפשר לדבר?״ שמעתי קול מאחוריי אחרי חצי שעה של נחת, ״מה אתה רוצה? אני חושבת שאמרת מספיק..״ אמרתי בשקט, הוא האדם היחיד שמולו נשארתי אותה בחורה טובה משנה שעברה, עם כל השאר השתנתי הפכתי להיות הבאד גירל של הבאד בוי.. , ״את יודעת שלא התכוונתי..״ הוא אמר וגלגלתי עיניים, ״אתה אף פעם לא מתכוון, ואז אתה מתנצל ואני סולחת ואז אני כל פעם נפגעת ממך מחדש, זה לא הולך להמשיך ככה יותר״ אמרתי מבלי להסתכל לו בעיניים, אני היחידה שלא פחדה ממנו.. , ״תני לי הזדמנות אחרונה, אני מבטיח שאם זה יקרה עוד פעם אחת אני לא אתקרב אלייך יותר בחיים..״ הוא אמר והרמתי את המבט אליו, ״בבקשה״ הוא אמר תופס לי את הפנים מקרב אותי קרוב אליו, ״אני אוהב אותך״ הוא אמר נרגש בלחש, ״גם אני..״ אמרתי בשקט, ״מתי תגידי את זה בחזרה?״ הוא שאל וגלגלתי עיניים, ״אני אומרת! תפסיק כבר לו! אתה חוזר על עצמך מלפני שעה!״ אמרתי מתחילה להתעצבן, ״להגיד גם אני זה לא נחשב..״ הוא אמר וגלגלתי עיניים, כל כך כעסתי כרגע כמעט הסכמתי לתת לו עוד הזדמנות והוא חזר על עצמו עוד לפני שהסכמתי, לקחתי את התיק וקמתי משם, ״רגע חכי!״ הוא אמר מושך אותי ככה שנפלתי עליו ועל הדשא, הוא שכב על הגב ואני על הבטן עליו, ״אני מוכן לחכות כמה שיקח לך להגיד לי את זה באמת.. כמו שאני רוצה.. כי אני באמת אוהב אותך״ הוא אמר והתרככתי כמו ספוג, ״אז תביא לי נשיקה״ אמרתי לו בשקט והרגשתי את מגע השפתיים שלו מלטף את השפתיים שלי לפני שנסחפנו לנשיקה עוצמתית על הדשא שבאמצע הבית ספר..

***************************
״אמיליה?״ שמעתי קול מוכר מאחוריי, קפאתי זיהיתי את הקול בשנייה, עברו שש שנים מאז שנפגשנו לראשונה בכיתה י׳, היום אני בת עשרים ואחת, לא הייתי רגילה לשמוע ממנו את השם שלי, אלא רק את שם המשפחה שלי- דוסון.. אותו שם שבגללו בית ספר שלם קרא לי בו ככה, ״לו...״ אמרתי בשקט כשהסתובבתי אליו, ״מה את עושה פה?״ הוא שאל והסתכלתי לכל מקום חוץ מעליו, ״לומדת פה.. אתה יודע אוניברסיטה.. תחילת שנה שלישית..״ מלמלתי בשקט והוא הנהן, ״מה אתה עושה פה?״ שאלתי והמבט שלו תפס את שלי אחרי שכבר לא הצלחתי להתחמק יותר, ״עברתי לפה מהאוניברסיטה הקודמת שלי, רציתי לחזור יותר קרוב הביתה..״ הוא אמר והנהנתי, ״טוב ביי..״ אמרתי אחרי כמה שניות והתחלתי ללכת, ״רגע אמיליה!..״ הוא קרא לי ולא יכולתי לעמוד בשיחה המביכה הזו אז המשכתי ללכת, ״דוסון!״ הוא צעק ונעצרתי, נזכרתי פתאום בכל הפעמים שהוא קרא לי ואני המשכתי ללכת אחרי שנעלבתי ממנו או סתם כעסתי, את המערכת יחסים המסוכנת שיצרנו, פלאשבקים עלו לי לראש אחד אחרי השני, תמונות שלנו יחד בבית הספר רצו לי במוח, ״עזוב אותי..״ הסתובבתי אליו כואבת ולחשתי לו את זה כמעט בלי קול.. הלכתי לשיעור שעמד להתחיל והתפללתי לא לראות אותו יותר..
מה הסיכויים שזה יקרה? יש באוניברסיטת קיימבריג׳ שלושים ואחת קולג׳ים , למה שהוא יהיה דווקא בשלי?

טוב, על הסיפור הזה אני עובדת כמעט שנה, ואני ממש ממש מחוברת אליו, אני מקווה שתתחברו אליו כמוני ושהכל יעבור איתו חלק, מצטערת שכרגע אני לא ממשיכה את בין הקצוות אבל אני כן אשתדל שכן להמשיך אותו, בנתיים תהנו!😘