תשמור עלי (boy×boy)

יום 11

כשקמתי ריי עדיין ישן, היה לו האנגאובר רציני הוא צריך לנוח.
הערתי את לורי בשקט, משתדל שלא להעיר את מיה שגם היא לא ישנה הרבה.
אכלנו רק שנינו ולקחתי אותה לבית הספר, בוקר משעמם.
כשחזרתי הביתה ריי כבר היה ער.
סוג של.
אוקיי לא.
הוא נרדם שוב על הספה.
אבל כשהוא שמע שנכנסתי הוא מיד קפץ.
"למה הלכת בלעדיי? אמרתי לך לא ללכת בלעדיי יותר" שמעתי איך שהוא נרגע כשהוא ראה שחזרתי, הוא ממש דאג לי.
"אני בסדר ריי. לא רציתי להעיר אותך, חזרת אתמול שיכור מאוד" הזכרתי לו.
"כן הייתה לי הרגשה" הוא צחק ושם יד על הראש.
"מסכן שלי" עמדתי על קצות האצבעות ונתתי לו נשיקה במצח.
התיישבנו ביחד על הספה ובדיוק הפעמון צילצל.
איזה טיימינג.
"אני אלך לפתוח" הוא אמר וקם מן הספה.
שמעתי קול של גבר, שלא זיהיתי.
"ריי היי. איך אתה?" הבחור שאל.
"מה?" ריי ענה לו בשאלה משלו.
"ברור שאתה לא זוכר אותי, אני איתי, נפגשנו אתמול בבר..." ריי עדיין לא הבין מי זה.
"אני הסעתי אותך הביתה... אתה לא זוכר?" הוא התאכזב מעט.
"אממ לא מצטער" ריי הרגיש לא נעים מהסיטואציה המביכה שנוצרה.
"בכל מקרה, שכחת את הארנק שלך אצלי באוטו" איתי אמר והוציא מהכיס ארנק עור חום.
"וואו תודה" ריי אמר ולקח אותו.
"דרך אגב, אם אתה בקטע של להמשיך להזדיין... אני אשמח" הוא חייך בתמימות אבל הלב שלי עצר.
להמשיך? 
מתי הם התחילו?
ריי שאל כאילו קרא את מחשבותיי "על מה אתה מדבר?"
"אתה לא זוכר גם את זה אני מבין... שכבנו אתמול. התחלת איתי ואמרתי לך שאני לא בקטע של קשר רומנטי אבל אין לי בעיה עם סטוצים..." לפני שהוא סיים לדבר ריי עצר אותו ואמר: "לא זה לא הגיוני שהתחלתי איתך, יש לי חבר" ריי ממש נלחץ.
"טוב... אני חושב שאני אלך... היה נחמד לפגוש אותך" איתי אמר ונסע.
ריי סגר את הדלת, הוא היה בשוק מעצמו.
אני רתחתי מעצבים ונפגעתי כל כך.
"ג'ים..." ריי ישר הגיע אלי, אבל לא הייתי מסוגל להסתכל עליו בכלל. אני כל כך פגוע.
דמעות התחילו לנזול מעיניי וכשהרמתי את מבטי בפעם הראשונה אמרתי: "אנחנו ביחד פחות משבוע... וכבר אתה בגדת בי... רק אתמול אמרת שאתה אוהב אותי ריי" הדמעות לא עצרו.
"ג'ים אני אוהב אותך יותר משאני אוהב כל אחד אחר" הוא התקרב אלי אבל אני נרתעתי ממנו.
"זאת הייתה טעות להתאהב בך..." זה היה המשפט ששבר אותו. הוא התחיל לבכות כמה שהוא מצטער ושהוא לא ידע מה הוא עושה והוא הבטיח לי זאת הפעם האחרונה אבל לא הייתי מסוגל להאמין לו.
"אתה התחלת איתו ריי! הוא אמר את זה הרגע! אם הוא לא היה דוחה אותך?! והיית מתעורר מחר בבוקר איתו ולא איתי?! אני לא מסוגל להאמין לך יותר" צעקתי עליו את כל מה שאני חושב והוא שתק. דמעות הציפו אותו והוא נפל על ברכיו, הוא היה כל כך מעורר רחמים שרציתי לרוץ ולחבק אותו, להגיד לו שהכל בסדר ושאני לא כועס... אבל זה לא היה נכון. רק הסתכלתי עליו בצורה אדישה.
-
הערב הגיע, ריי היה בחדר שלו עד עכשיו, ככה שיכולתי להיות בסלון בלי להרגיש את המתח באוויר.
לורי, שכבר התרגלה לעובדה שריי אוכל איתנו, הלכה אל חדרו לראות למה הוא לא מגיע, היא התקרבה וראתה שהוא במיטתו, עם הפנים לכיוונה בחדר החשוך שלו ולמרות שקראה לו מספר פעמים הוא לא ענה לה.
היא ירדה בחזרה אל המטבח והגיעה אלי.
"ג'ימג'ים, ריי לא עונה לי" היא אמרה בצורה שגרמה לי לחשוש.
"איך הוא היה נראה?" שאלתי אותה. נפרדתי ממנו אבל עדיין אכפת לי.
"מת כזה..." וואט דה פאק? זה התיאור הכי מרגיע שיכולת להשתמש בו?
מייד עליתי למעלה לבדוק מה שלומו וכשראיתי אותו הבנתי שהוא כנראה בדיכאון.
לקחתי את הטלפון שלו ובדקתי באנשים קשר מי החבר הכי טוב שלו כדי שאני אדע לאן להתקשר. וכשמצאתי מישהו שגם נשמע כמו אחד שידע התקשרתי אליו.
"ריי?"
"לא זה ג'ימי הבייביסיטר של לורי, ריי סיפר לי אתמול שהוא בייפולר ועכשיו הוא בדיכאון. אני לא יודע מה לעשות" ממש נלחצתי.
"מה קרה? מתי זה התחיל?" הוא שאל, שמעתי שגם הוא התחיל לדאוג.
"זה התחיל כשנפרדנו" סיפרתי לו, הנחתי שהוא כבר יודע שהיינו זוג.
"למה נפרדתם?" הוא נתן לי הרגשה שזה יותר חשוב לו מהעובדה שהפאקינג חבר הכי טוב שלו בדיכאון.
"הגיע איזה מישהו שהוא הכיר אתמול בבר, זה שהסיע אותו הביתה, הוא התחיל לדבר על זה שהם שכבו..." התחלתי לספר ואז הוא קטע אותי.
"הם לא שכבו" הוא אמר בהפתעה.
"מה?" הופתעתי.
"היינו בבר, ואז האיתי הזה בא והתחיל עם ריי, ריי אמר לו שיש לו חבר, וכשהוא היה עייף איתי לקח אותו הביתה. זה הכל. הוא באמת אמר לך שהם שכבו?" הוא היה בשוק, הוא לא האמין שאיתי התמים הזה הוא כזה נחש.
"וואו אני מרגיש כמו אדיוט" העברתי את היד בשערי.
"טוב אתה יכול לעבוד עם זה. תלך לריי ותדבר איתו. תגיד לו שאתה יודע שהוא לא בגד, שאיתי שיקר, תלטף אותו, תנשק אותו, תגיד לו כמה שאתה מצטער ושאתה אוהב אותו. תגיד את האמת"
"תודה" אמרתי לו וניתקתי את השיחה.
אני כזה אדיוט! אני לא מאמין שנתתי לאיתי הזה להפריד בינינו ככה.
הלכתי לחדר של ריי, והתיישבתי על הרצפה ליד ראשו.
"ריי?" שאלתי בדאגה "אני מצטער. אני לא הייתי צריך לצעוק עליך ככה. התקשרתי לאחד החברים שלך, הוא סיפר לי מה באמת קרה באותו יום. לא שכבת איתו, לא התחלת איתו, וכן אמרת לו שיש לך חבר. ואני מצטער שלא הקשבתי למה שהיה לך לומר. אני רוצה אותך בחזרה. אני אוהב אותך"
פה עצרתי, הוא לא הגיב.
"גם אתה אוהב אותי?" שאלתי עם דמעות, לא הייתי מסוגל לראות אותו ככה. השפלתי את ראשי וחשבתי כמה טוב היה לנו אם האיתי הזה לא היה מגיע לפה, פשוט יום מבוזבז על ריב מיותר שאם ריי היה קצת פחות שיכור הוא היה יודע שהוא לא עשה שום דבר לא בסדר.
"כן" הוא לחש ומיד הרמתי את הראש והסתכלתי בעיניו. ראיתי דמעה יורדת מהן, נוזלת על לחיו ונופלת על המזרון וכל כך כעסתי על עצמי שבכלל חשבתי שהוא יבגוד בי.
התקרבתי אליו ונישקתי אותו נשיקה שחיכיתי לה מהבוקר. וכשהתנתקנו הוא חייך אלי חיוך עייף אבל אמיתי.
"בוא לאכול איתנו" ביקשתי ממנו והצמדתי את מצחי לשלו. הוא הנהן והגיע.
ושאר הערב היה רגוע, אני לא מאמין שכל הבאלגן הזה היה לחינם.
בלילה באתי לישון איתו כמובן, הייתי צריך את זה אחרי היום המשוגע הזה.