תשמור עלי (boy×boy)

יום 4

קמתי והלכתי להעיר את לורי, אמרתי לה להתארגן (כרגיל) וירדתי למטבח.
הופתעתי שכשראיתי את ריי מכין חביתה. השיחה הזאת שהייתה לנו אתמול השאירה אותי עם מלא שאלות.
"בוקר טוב" אמרתי לו, וכנראה שהוא לא ראה שירדתי כי הוא ממש נבהל.
"אתה משוגע" הוא אמר מנסה להירגע.
"ובוקר טוב גם לי?" שאלתי בחיוך חמוד.
"לא" הוא ענה בהתחכמות ועשיתי פרצוף עצוב. "אתה רוצה שאני אקח את לורי לבית הספר היום?"
"נראה לי שאני אסתדר" הוא כבר עזר יותר משחשבתי שהוא יעזור, אני לא רוצה להטריח אותו יותר.
"איך שבא לך" הוא הוציא את החביתה הראשונה, שם אותה בצלחת והחליק אותה על הדלפק אל הידיים שלי.
התחלתי לאכול, ולא עבר הרבה זמן עד שהצטרפו אלי גם מיה ולורי.
כשריי סיים במטבח הוא התקרב אלינו מנגב את ידיו במגבת והתיישב לידי.
לא יכולתי שלא לשים לב שהוא בהה בי לאורך כל הארוחה, וזה גם לי להרגיש קצת לא בנוח אך לא רציתי להעיר לו על כך.
-
לקחתי את לורי לבית הספר בזמן שמיה נשארה בבית עם ריי. שמחתי שאני כבר לא דואג לבטחונה כשהיא איתו.
בדרכי חזרה הרגשתי יד נוגעת בכתפי וכשהסתובבתי אגרוף פגע בפני ואיבדתי את ההכרה.
-
כשהתעוררתי דבר ראשון ששמתי לב אליו היה פוסטר ענק של הביטלס על כל אורך הקיר, אחר כך לשולחן שעליו היה לפטופ, ואז לארון ולבגדים שהיו מפוזרים על הרצפה, וכיסא המסתובב ובסוף גם למיטה הרכה שעליה הייתי.  
"הו, התעוררת. לא רציתי לעשות את זה בזמן שאתה מחוסר הכרה" זיהיתי את הקול הזה.
אוי בבקשה לא.
רק לא הוא.
"יניב?" הייתי בשוק.
"כן אהוב?" הוא שמח שזיהיתי אותו.
"אל תקרא לי אהוב יצור גועלי שכמוך" ירקתי עליו. אבל הוא התעלם ממני, הוציא את הטלפון והתחיל לצלם.
רציתי לצאת מהחדר אבל הייתי קשור למיטה שלו. ממש פחדתי ממה שהוא עומד לעשות.
וידעתי מה זה.
כמו שידעתי למי מיועד הסרטון שהוא מצלם.
"היי ריי" הוא התחיל לדבר למצלמה. "תראה מה מצאתי ברחוב, אני מתפלא מה אנשים זורקים" בן אלף. "אני מקווה שזה ילמד אותך לא להרוס לי את התוכניות. זה היה יכול להיגמר בקצת נגיעות, אבל בזכותך אני הולך עד הסוף" הוא סיים לדבר והסתובב לכיווני. "עכשיו אתה יודע למי אתה חייב את התודה שלך" הוא אמר לי והתקרב אלי.
עצמתי עיניים בחוזקה והרגשתי איך הוא מתחיל להוריד את מכנסי, לא עד הסוף בגלל שקשר את רגליי אבל מספיק למטה כדי שיוכל לגעת בי.
והוא נגע. זאת הרגשה כזאת גועלית, חשבתי שאני עומד להקיא.
דמעות התחילו לנזול מעיניי ואז הטלפון שלי צילצל.
יניב מייד עזב אותי, ונשמתי בתחושת הקלה, אבל אז הוא קם והלך וכיוון הטלפון.
"וואו תראו מי זה" הוא אמר והלך להראות למצלמה. לא הכרתי את המספר אבל הבנתי הכל כשהוא אמר "אני מזהה את המספר הזה בכל מקום" זה בטח ריי. "תענה לו. תגיד לו שהכל בסדר" הוא אמר ושם את הטלפון על ספיקר.
"הלו ג'ימי? זה ריי, אחותך נתנה לי את המספר שלך. איפה אתה? הלכת לפני כמעט שעה" כבר עברה שעה?!
"אני מתעכב קצת, אל תדאג לי" עניתי בהיסוס.
"אוקיי... אתה בטוח שהכל בסדר? אתה נשמע קצת מוזר" הוא הבין שמשהו לא בסדר, אולי בגלל הדמעות שהקשו עלי לדבר.
"הכל בסדר ריי" אני מאוד מקווה שהוא יעזוב את הנושא, אם הוא ימשיך לעצבן את יניב אני לא אשרוד את היום הזה.
"אוקיי. אני אראה אותך כבר בבית" הוא ענה ויניב ניתק לו בפרצוף.
"איפה היינו אהוב?" הוא שאל בחיוך מרושע.
"אל תקרא לי ככה" לחשתי, פחדתי ממנו.
-
הוא אנס אותי.
הוא באמת אנס אותי.
אני לא אספר איך זה היה, זה מגעיל אותי לחשוב על זה.
בקושי יכולתי ללכת.
כולי הייתי מלא הסימנים אדומים וכחולים, של מכות ומאבק.
ניסיתי להשתחרר ממנו. באמת שניסיתי. אבל הוא הרבה יותר חזק ממני.
חזרתי הביתה וניסיתי להעמיד פנים שהכל בסדר. ידעתי שיניב עוד לא שלח לריי את הסרטון, הוא אמר לי באיזה שעה בדיוק הוא ישלח. עד אז יש לי הזדמנות להעמיד פנים שהכל בסדר.
נכנסתי הביתה וריי ישר התנפל עלי בשאלות.
"אתה בסדר? איפה היית? למה התעכבת?"
"אני בסדר ריי" אמרתי בנסיון לנפנף אותו. "אני עייף אני רוצה לישון, תעיר אותי כשצריך לקחת את לורי" אין לי כוח לצאת שוב מהבית, אבל אני חייב להראות שלא קרה לי כלום.
"בטוח שהכל בסדר? אתה אף פעם לא הולך לישון סתם ככה באמצע היום" הוא בחן אותי וניסיתי לא להראות כמו שאני מרגיש.
"לא נרדמתי אתמול, רק חסרות לי שעות שינה, חוץ מזה אני בסדר באמת" חייכתי חיוך עייף והוא הבין ופינה לי את הדרך לחדר.
-
כשהתעוררתי והסתכלתי על השעון השעה הייתה שש בערב. ישנתי כל כך הרבה?! אמרתי לריי להעיר אותי כשלורי מסיימת ללמוד! ידעתי שאסור לי לסמוך עליו.
רצתי מהחדר, מתעלם מהכאבים הנוראיים בשריריי, וכשיצאתי לסלון ראיתי את לורי ומיה יושבות ורואות טלוויזיה.
אחרי שנרגעתי נלחצתי שוב כשנזכרתי שיניב אמר שהוא ישלח לריי את הסרטון בשש בערב. מיהרתי חזרה לקומה השנייה ודפקתי על הדלת של ריי.
אחרי שהוא לא ענה במשך כמה דפיקות פתחתי את הדלת בזהירות והצצתי פנימה, ראיתי שם את ריי יושב על המיטה עם דמעות בעיניים ושמעתי את עצמי אומר "הכל בסדר ריי" דרך הטלפון שלו.
נכנסתי לחדר שלו והתיישבתי לידו, הסתרתי את מסך הטלפון שלו עם ידיי והוא הרים את ראשו והסתכל עלי בעיניים עצובות, כאלה שהעבירו לי צמרמורת בכל הגוף.
"למה לא אמרת כלום?" הוא נאבק בדמעות. שמעתי את זה.
"ידעתי שהוא ישלח לך את הסרטון, לא רציתי שתחשוב שאני מאשים אותך" הסברתי לו בנסיון להרגיע אותו.
"אני מאשים אותי" הוא ענה לי בלחישה חסרת קול. אבל הבנתי כל מילה. וזה שבר אותי. "הבטחתי לך שאני אשמור עליך, ולא שמרתי. בגללי הכרת אותו! אתה שמעת מה הוא אמר בסרטון, זה היה יכול להיגמר בהרבה פחות אם לא הייתי דוחף את האף!" הוא כבר לא החזיק את הדמעות יותר. הוא בכה לתוך ידיו ואני ליטפתי את ראשו מנסה להרגיע אותו. "אני מצטער" הוא אמר בסוף.
"אין לך על מה. אתה לא אשם" הרגעתי אותו.
-
הסברתי לו מה קרה.
הוא בכה.
אני בכיתי כי הוא בכה.
הוא בכה כי אני בכיתי.
הצלחתי לשכנע אותו שזו לא הייתה אשמתו.
שאר הערב עבר כרגיל, ואני שמח שזה היה ככה.
רציתי להראות ליניב האידיוט הזה שאני ממשיך הלאה ושהוא יכול לקפוץ לי.
וככה נגמר היום השני הכי קשה בחיים שלי.
אחרי היום שיצאתי מהארון.