מיה ראתה על החוף היו איש ואישה, בני שלושים לכל היותר.
איש עם שיער שחור פרוע ועיניים בצבע ירוק ים, עיניו היו כשלה ושיערו היה פרוע כשלה אבל לה היה שיער שטני.
לאישה היה שיער בלונדיני ועיניים בצבע הסערה.
הם התנשקו ומיה לו רצתה להפריע להם
מזל שיער היה שם....
"פרסי" היא שמעה אותו דרך טלפטיה
הם התנתקו והאיש, פרסי, שנראה קצת כועס שהפריעו להם, הסתכל עליה והבעתו התרככה.
הוא התקדם לכיוונם ומיה נלחצה.
יער הרגיש בכך "הוא משלנו" אמר לה אבל מיה לא נרגעה.
פרסי סימן לה לבוא אליו והיא שלפה פגיון והלכה לכיוונו, עצרה במרחק ממנו כשרגליה במים.
האישה הספיקה להגיע לשם ולעמוד ליד פרסי.
היא כנראה הבינה שמיה לחוצה אז אמרה "אני אנבת´ וזה פרסי"
"היא בת אתנה" אמר פרסי שהבין שהיא יודעת על האלים "ואני בן פוסידון"
"אתה...אחי???????"
*
הכל קרה מהר מדי לדעתה של מיה. היא הייתה מבולבלת כמעט כמו כירון, הקנוטאור שלפי מה שהיא זכרה חיי לפני אלפי שנים, שנראה מבוהל.
מיה פחדה לשאול אבל כנראה פרסי הבין מה היא מרגישה "אחר כך" אמר בלי קול.
היא לא ידעה אם לכעוס עליו או לשמוח שיש לה אח...שגדול ממנה בהרבה אבל זה בכל זאת משהו...
אנבת´ וכירון דיברו ואנבת´ סימנה לפרסי לבוא.
מיה שמעה חלקים מהשיחה, את פרסי וכירון מתווכחים ואנבת´ מנסה להרגיע את פרסי
"היא הגיע דרך הים על גב היפוקומפוס, אין יותר ברור מזה" אמר פרסי
כירון ענה לו שפוסידון לו הכיר בה באופן רשמי.
בסוף כירון ניצח ופרסי נראה מובס, אנבת´ עמדה לידו וחייכה אליו בתמיכה.
הם היו כל כך מושלמים ומיה תהתה כמה זמן הם מכירים.
ילדה נכנסה לחדר, בת תשע או עשר, היה לה שיער שחור פרוע ועיניים בצבע הסערה
מיה ידעה שהיא ביתם של פרסי ואנבת´
היא רצה וחיבקה את פרסי
"קורל את יכולה לסדר לה מקום בביתן אחת עשרה?" שאל פרסי
קורל הנהנה ורצה החוצה.
כל העיניים בחדר ננעצו במיה
*
מיה חשבה שהיא עשתה משהו לא בסדר, אבל ההבעה של פרסי ואנבת´ הייתה מרגיעה
אבל פניו של כירון היו חמורות סבר.
זה היה מספיק בשביל להוציא אותה מאיזון.
הפגיון היה עדיין בידה, אנבת´ התבונה בו
"מאיפה יש לך נשק מארד שמימי?" היא שאלה
מיה הייתה מבולבלת גם ככה אבל הבלבול שלה גבר "מארד מה....?"
"ארד שמימי" הסביר פרסי "אחת המתכות היחידות שאפשר להרוג בעזרתן מפלצות"
"זה מהר מדי" אמרה מיה "אפשר הסבר מההתחלה?"
פרסי הסביר לה על האלים, על החצויים ועל המחנה, על מפלצות ועל עוד הרבה דברים. אנבת´ וכירון הוסיפו מדי פעם.
אחרי שמיה הבינה היא אמרה "אמא נתנה לי אותו בתור מתנה ליום הולדת 12 שנה שעברה"
פרסי לא נראה מופתע, גם לא אנבת´ או כירון.
"מתי יום ההולדת שלך?" שאל פרסי
"העשרים ואחת לשישי" אמרה בפשטות
אנבת´ נשנקה "זה יום אמצע הקיץ" היא ראתה את המבט המבולבל של מיה "היום שבו האלים הכי חזקים" הסבירה.
פרסי נראה המום "כמו בנבואה" מלמל "זה ממש לא טוב"
מיה רצתה הסבר אבל לפי המבטים שננעצו בה היא הבינה שמוטב שלא תשאל.
במקום זאת שאלה "למה הים כל כך סוער? יש לי תחושה שזה משהו רע"
אנבת´ ופרסי החליפו מבטים וכירון אמר "האלים הגדולים, זאוס האדס ופוסידון, נלחמים"
מיה ידעה שזה ממש לא טוב "ואיך זה קשור אליי?"
פרסי פתח את הפה לענות לה אבל אנבת´ קטעה אותו "בואי נלך לבדוק אם יש לך מקום בביתן אחת עשרה" היא אמרה ומשכה משם את מיה
YOU ARE READING
ילדת שלום 1- בת פוסידון
Fanfictionמיה ילדה רגילה, או ככה לפחות היא חושבת. יש לה דיסלקציה אבל יש ספר אחד שהיא יודעת לקרוא, יש לה הפרעות קשב אבל יש מקום אחד בו היא מרגישה חופשיה
