"זה לא הגיוני. זה לא קיים זה רק בדמיון שלי" מלמלה מיה לעצמה
זה היה מציאותי כל כך
ההיפוקומפוס, ההידרה...
זה לא הגיוני אבל אי אפשר להתעלם מזה
מיה התרחקה והלכה לאחור
היא לא ידעה אם ההידרה אמתית וגם לא רצתה לדעת.
היו לה שלושה ראשים.
היא רק רצתה לצאת משם כמה שיותר מהר
היא לא רצה, היא פחדה למשוך יותר מדי תשומת לב.
היא התקדמה באטיות,
היא לא שמה לב איפה היא דורכת,
היא דרכה על מקל והוא נשבר.
ראשי ההידרה פנו לעברה, כל השלושה
היא שלפה את הפגיון 'גורלך נחרץ' היא נזכרה
'האם המוות יגיע כל כך מוקדם?' חשבה
ההידרה התקדמה לעברה
מיה התחילה לרוץ, בשיא המהירות, אבל ההידרה הייתה מהירה יותר.
כפותיה של ההידרה הפילו אותה על האדמה הרכה
הן החזיקו אותה שם, ראשיה התקרבו לראשה
היא הרגישה משיכה בבטן, מי הנהר געשו
גל העיף את ההידרה מעליה,
"מה ל...?" מיה מלמלה אבל לא נשארה שם כדי לגלות.
היא הייתה חבולה וכאובה, אבל התחילה לרו שוב,
היא לא ידעה אם ההידרה מאחוריה
אבל כנראה שלא...ככה לפחות חשבה.
משהו הופיע היישר מולה. ההידרה
היא עקפה את מיה איכשהו וכל ראשיה רשפו לעברה.
מיה הרגישה שהיא הולכת למות
***
הכתיבה שלי זה הדבר הכי מזוויע בעולם בשלב הזה של הסיפור...
YOU ARE READING
ילדת שלום 1- בת פוסידון
أدب الهواةמיה ילדה רגילה, או ככה לפחות היא חושבת. יש לה דיסלקציה אבל יש ספר אחד שהיא יודעת לקרוא, יש לה הפרעות קשב אבל יש מקום אחד בו היא מרגישה חופשיה
