מיה קמה וישר נפלה, אנדריי תפס אותה ושנייהם הסמיקו."את צריכה לנוח" אמר אנדריי"אני לא יכולה. יש כל כך הרבה דברים לא פתורים, ובוא לא נשכח את זה שעוד שלוש שעות מתחיל יום אמצע הקיץ""נכון אבל...מה קרה?"" אני צריכה לדבר עם סול....הוא אח שלי...גם מהצד האנושי"עכשיו היה תורו של אנדריי ליפול לאחור, "הוא מה?!?!?!?!?!?" שאל בבלבולמיה: "אח כך...אנחנו חייבים למהר" היא אמרה ויצא מהאוהל.*היא יצאה מהאוהל, הם היו על החוף, מיה הרגישה את הרוח וריח מלוח שרר באוויר.סול יצא מאוהל ממול עם הנערה.מיה וסול הסתכלו אחד על השניה"אני לא מאמין שזאת את""אני לא מאמינה שאמא הסתירה את זה שיש לי אח..."באותו רגע שאריות מהחלום תקפו אותה "אמא" היא וסול אמרו באותו הזמן"אנחנו צריכים להציל אותה" מיה הייתה ממש לחוצה"מה קרה?" שאל הנער שהיה קודם עם סול והנערה"אין זמן להסביר....ואין לנו זמן ללכת אליה" בול מלמל"אני ואמילי נעשה את זה" קורל באה לכיווננואז אמילי היא הנערה...יופי עכשיו רק איך קוראים לנער? למיה היו המון שאלות ללא תשובות."בטוחה? סול שאל את אמילי"כן אני אסתדר" אמילי חייכה ו....נישקה אותו'יופי....לאח שלי יש חברה' מיה חשבה"טוב אז..." מיה אמרה "איך הקריאה שלך?" היא שאלה את קורל"יותר טובה משלך זה בטוח" היא צחקקהמיה לקחה נייר וכתבה בקושי את הכתובת של הבית שלה"קחי" היא הביאה את הפתק לקורל ואז פנתה אל אנדריי "אתה ו....איך קוראים לך?" היא הסתכלה על הנער"רוי" הוא אמר בפשטות "אתה ורוי נשארים כאן. רק אני וסול צריכים לעשות את זה""איך את יודעת?" רוי שאל"הטבעות" סול ענה לו לפני שהיא הספיקה כן, מיה שמה לב לטבעת זהב שבהחלט לא היתה קודם על אצבע של סול.כנראה גם סול שם לב לטבעת שלה."תמיס בחרה בנו, יש לזה סיבה. אתם נשארים" מיה לא ידעה מאיפה יש לה את האומץ...אומץ שבהמשך רק יסבך אותה בצרות."אז, אני ורוי נשארים כאן בזמן שאמילי וקורל מגנות על אמא שלכם ואתם מצילים את תמיס?" שאל אנדריימיה הנהנה "לא פיר" התלוננו אנדרי ורוי"החיים לא פריים" אמרה מיה "עכשיו כדאי שנזוז" היא הוסיפה הסתכלה על סול*מיה וסול רצו אחד ליד השנייה ליד החוףמיה רק רצתה לחזור לימים לפני שהיא הייתה חצויה.שהיא חייה עם אמא שלה בשקט.טוב אם סול היה שם זה היה טוב...עכשיו חייה של אמא שלה בסכנה רק בגללה.סול כנראה הבין שקצת קשה לה "אפשר לעצור אם את רוצה....יש לנו עוד שעה וחצי""לא. אנחנו חייבים לגמור עם זה קמה שיותר מהר" "אז רק נעצור רגע לשתות בסדר?"מיה הבינה שהוא צודק והיא ידעה שהיא צריכה את כל הכוחות שלה להתמודד עם מה שלא יבוא.הם עצרו לרגע לשתות ומיד חזרו לרוץ.הם חייבים לשחרר את תמיס לפני יום אמצע הקיץ.הם היו קרובים כל כך...הם לא יכולים להיכשל.אסור להם."מיה את יודעת מה אנחנו צריכים לעשות כשנגיע נכון?" של סולמיה שנאה את המחשבה על זה אבל הנהנההם היו צריכים לעלות לגג של בניין.איפה שהסיוט יתחיל."לא יהיה יותר פשוט ישר ללכת לתמיס?" היא שאלה בחוסר אונים"אסור להיאבק בנבואות. זה יתנקם בנו אחר כך." סול אמר את מה שמיה כבר ידעה.לפני שמיה שמה לב הם כבר הגיעו.הם עלו לגג של הבניין הראשון שהם ראו, קרוב לים.מה שהם ראו גרם למיה לרצות לברוח בריצה באותו הרגע.צבא של דרקיאונות והידרות (יופי עוד הידרות)*מיה ראתה את תמיס בלב הצבא בכלוב המים שלה.על גג הבניין ממולם עמדו שתי דרקיאונות."ציפינו לכם בני הגלים" אחת מהן אמרה בקול מלחשש"אנו נציב בפניכם בחירה, תעזבו את תמיס ותחזרו הביתה בשלום" היא הוסיפה וחברתה המשיכה אותה"או, שאמא שלכם תמות" הן זזו לצדדים ומיה ראתה את אמה, יושבת שם כבולה על סף עילפון.היא אמרה שלוש מילים, המילים הכי נוראות שמיה שמעה"תנו לי למות"
YOU ARE READING
ילדת שלום 1- בת פוסידון
Fanfictionמיה ילדה רגילה, או ככה לפחות היא חושבת. יש לה דיסלקציה אבל יש ספר אחד שהיא יודעת לקרוא, יש לה הפרעות קשב אבל יש מקום אחד בו היא מרגישה חופשיה
