מיה לא זכרה הרבה מההלוויה של אמה,סול ואמילי היו שם, גם אנדריי בא, היא חששה שהוא לא יסכים לבוא אבל בכל זאת הזמינה אותו,בשולי שדה הראיה שלה, היא ראתה אדם, עיניו היו בצבע ירוק ים, שיער היה שחור פרוע, אבא,את הרוב היא לא זכרה, אבל את הרגעים אחרי זה היא זכרה היטב,פוסידון ניגש אליה ואל סול,הוא דיבר איתם בשקט,מיה רצתה לצעוק עליו,היא רצתה לכעוס,אבל היא לא יכלה, הוא אבא שלה,היא ידעה שהוא אוהב אותה,שהוא גאה בה,ושהא אהב את אמא שלה.מיה חששה,זאת הייתה הפגישה הראשונה שלה פנים אל פנים עם אביה,אבל הוא היה תומך, הוא דיבר ברוגע כזה שמיה עוד רגע התחילה לבכות שוב,למרות שהיא לא היתה בטוחה שנשארו לה דמעות.אחרי זה היא חזרה למחנה,היא הרגישה שרק שם היא יכולה להישאר יחסית רגועה,היא ואנדריי ישבו על החוף של מצר לונג איילנד,החול הרך והריח המלוח עזרו למיה להרגע,"אני מצטער" אמר אנדריי"אתה לא צריך...זאת לא אשמתך""הייתי צריך להיות שם...אולי היינו מצליחים להציל גם את תמיס וגם את אמא שלך..."מיה בלעה רוק, היא חשבה על זה כמה פעמים בימים האחרונים,"אה נזכרתי של הבאתי לך מתנת יום הולדת" אנדריי ניסה לחייך, לא ממש עב לו."אתה לא צריך..." מיה שכחה לגמרי מיום ההולדת שלה...לא היה לה מצב רוח לזה."אני כן" הוא אמר והסתכל בעיניה,היא ידעה מה הוא יעשה לפני שהוא עשה את זה,היא לא עצרה אותו,וכששפתיה ושפיו נפגשו,מיה הצליחה, בפעם הראשונה בימים האחרונים,להרגיש תקווה
YOU ARE READING
ילדת שלום 1- בת פוסידון
Fanficמיה ילדה רגילה, או ככה לפחות היא חושבת. יש לה דיסלקציה אבל יש ספר אחד שהיא יודעת לקרוא, יש לה הפרעות קשב אבל יש מקום אחד בו היא מרגישה חופשיה
