מיה התעוררה.
זה היה יום שטוף שמש, אבל מסביב למחנה ענני סערה נאספו בשמיים,הים געש
ההרגשה שהמלחמה בפתח לא עזרה למיה. היא לא רצתה לצאת החוצה, היא נשארה במיטה ובהתה בתקרה.
היא לא ידעה כמה זמן עבר עד שנשמעה דפיקה על הדלת,
מיה קמה התארגנה מהר ופתחה את הדלת.
"או היי אנדריי" אמרה בחוסר התלהבות ברור
הוא לא נראה מופתע "אני מצטער על אתמול...הלוואי שיכולתי להסביר אבל..." הוא מלמל ומיה שעה את הצער בקולו
"מה הסיפור הזה? מה זה קשור אליי? אני לא יכולה יותר שמסתירים ממני מידע" היא אמרה בעצבים
"אני לא יכול להסביר...אסור לי...סליחה..." היה בקולו עצב...
מיה החליטה לשנות נושא
"טוב הבטחת שתספר לי על הצידות ועל תפוס את הדגל" היא אמרה וניסתה להסתיר את האכזבה בקולה.
אנדריי נראה מעודד "הציידות...מלוות את ארטמיס...את יודעת שארטמיס נשבעה..." מיה קטעה אותו
"ארטמיס נשבעה בתולי נצח" היא אמרה ושניהם צחקו
"אז את זה הבנת...תפוס את הדגל...שתי קבוצות לכל קבוצה יש דגל קבוצה אחת צריכה לתפוס את הדגל של הקבוצה היריבה ולהעביר אותה לצד שלה" הוא אמר
"כמו דגלים?" שאלה מיה בבלבול
"כן...רק שזה עם נשק ופריטים קסומים" הוא ראה את הבעת הפחד על פניה והוסיף "אסור לפגוע בכוונה ולגרום למשהו שאי אפשר לתקן...לשבור חרבות אפשר אבל ספק אם תצליחי לעשות את זה..."
"אני הולכת למות..." מיה מלמלה
הוא צחק והיא הצטרפה לצחוקו
*
בשעות אחר הצהריים מיה ואנדריי הלכו לזירה עגולה, יחד עם כל חניכיי בית הרמס (מיה הצטרפה כי לא היה לה עם מי להתאמן...)
"אם יש לך רבע מהיכולות שיש אח שלך אז יש לי סיבה לפחד ממך" אמר אנדריי
"הוא ממש חזק אם מה שאתה אומר נכון...אני נלחמת עם פגיון לא עם חרב וזה לא ממש עזר לי כשנתקלתי בהידרה..." מיה אמרה
"את ניצחת אחרת לא היית כאן...איך עשית את זה?" הוא שאל
הוא ניסה לעודד אותה וזה היה חמוד...
"הייתי ליד נחל...המים עזרו לי...ולא הייתי מספיק טיפשה בשביל לכרות לה ראש..." הוא הסמיק
"נתקלת בהידרה נכון? אתה עשית את זה..." הוא אמרה ברוגע
הוא הנהן "זה היה לפני שנתיים...הייתי בן 12..." מלמל
"זה בסדר...כולם עושים טעויות...אני בטוחה שגם פרסי עשה טעות מטומטמת כזאת כשהוא היה נער" אמרה את מה שהיא באמת חושבת
זה גרם לו לחייך "טוב אז...רוצה להתחיל?" הוא שאל ומיה קלטה שהם כבר בזירה, היא ואנדריי עמדו באמצע הזירה כשכל השאר מסביב.
"אין סיכוי שתקל עלי נכון?" היא שאלה בגיחוך
הוא הנהן ושלף חרב.
מיה שלפה את הפגיון שלה ´יש לי נשק קל, אני יהיה יותר זריזה ממנו´ חשבה וחייכה.
"למה את מחייכת?" שאל אנדריי
"סתם" היא אמרה, האימון התחיל...
*
גם מיה וגם אנדריי לבשו שריון יווני מלא, אבל מיה הייתה זריזה בהרבה מאנדריי.
הפגיון היה שלוחה של היד שלה.
היא התחמקה והלמה בקלילות מרשימה,
אנדריי עמד לרגע המום ומיה ניצלה את זה.
היא דקרה לו את היד האוחזת בחרב והחרב נשמטה על הקרקע.
מיה נעמדה מאחוריו והחזיקה את הפגיון מתחת לסנטר שלו "מת" היא אמרה
חניכי ביתן הרמס הריעו, אנדריי עמד עדיין המום "מה...? איך...?"
אחד מבני הרמס צעק "לתת לילדה לנצח אותך? באמת אנדריי? אתה יותר טוב מזה"
אחת אחרת ענתה לו "תשתוק רון זה לא שאתה יותר טוב. ילדי אפרודיטה מנצחים אותך"
רון האדים וכולם צחקו
*
היום עבר הרבה יותר מהר ממה שמיה חשבה.
בערך בחמש וחצי אחר הצהריים נראו צלליות של נשים ,יותר נכון נערות, בגבעה בגבול המחנה.
אחת מהן, נראתה בת שש עשרה, נעצה מבט בעץ אורן הענקי שעל הגבעה
כמו בזיכרון רחוק...
היא כנראה הייתה המנהיגה שלהן, הייתה בה סמכותיות.
פרסי ואנבת´ התקדמו לעברה
בשביל כל אחד אחר זה היה מוזר לראות את שני האנשים בני השלושים הולכים ליד נערה בת שש עשרה...אבל הצידות בנות אל- מוות ככה שרוב הסיכויים שהיא רק נראית בת שש עשרה.
"זאת תאליה" לחש אנדריי שנראה לחוץ "בת זאוס"
"בת זאוס...אני מקווה שהיא לא רואה אותי בתור אויבת...זה יגמר רע מבחינתי...נראה לי"
אנדריי לא ענה, הוא היה יותר לחוץ
"טוב בואי נלך...המשחק יהיה...איך לומר... מעניין"
הם הלכו משם לביתנים אבל את מיה לא עזבה התחושה שמשהו עומד להשתבש.
YOU ARE READING
ילדת שלום 1- בת פוסידון
Fanfictionמיה ילדה רגילה, או ככה לפחות היא חושבת. יש לה דיסלקציה אבל יש ספר אחד שהיא יודעת לקרוא, יש לה הפרעות קשב אבל יש מקום אחד בו היא מרגישה חופשיה
