מאז שהייתי קטנה אמרו לי את אותו משפט.
״האנשים שיהיו הכי קרובים אלייך יהיו המשפחה שלך, האהבה שלהם אלייך תהיה בלי גבולות״.
והיום אני בת 20 ומסתכלת אחורה, ומבינה שכלום לא קיבלתי,
שחייתי, מעבודה לעבודה כי לאמא לא היה אכפת.
ואבא התעופף בחלל ולא לקח חלק.
והחיים המשיכו וחייתי על כלום ונשארתי עם כלום.
החברים באו והלכו.
והבריחה רק גדלה וגדלה
ואני נשארתי באותו מקום עם סכר דמעות המאיים להתפרץ.
אותה דמות קטנה, המתעופפת ברוח.
כמו עלה קל, הנידף מהעץ, המכיל את משפחתו.
ומוצא את עצמו, בינינו על אדמה קשה וכועסת.
המאיימת לרסק אותו לחתיכות קטנות.
וזהו גלגל החיים שלנו מגבעול קטן לעץ מלא עלים ומעלים לכתם קטן מרוסק וכך שוב ושוב ושוב...
