אחרי הכל

פרק 8-דרמות של שמיניסטיות

~פרק 8~
היום הראשון ללימודים.
כמה שלא התגעגעתי.
כמובן שהפעם זה קצת יותר שונה משאר הפעמים של היום הראשון ללימודים.

הפעם- אני הולכת לגור בבית־הספר!
כמה נחמד, או שלא.
לא ממש התרגשתי מכל הסיפור סביב ה-׳יום הראשון לכיתה י״ב׳ או מהקריאות של אמא שלי ואני מצטטת ה-׳אומייגאד את שמיניסטית׳.

אני היחידה בעולם הזה שמתה כבר שהתיכון יגמר?!
תמיד הרגשתי שעד שאני לא אסיים את התיכון אני לא אתחיל לחיות באמת.
זאת אומרת שמבחינתי אני מתה עכשיו עד לעוד שנה.

סוף סוף אני אוכל לעוף מפה ולהתחיל את החיים שלי באמת, לעשות מה שאני באמת רוצה ולהגשים את החלומות שלי.

עשיתי את סידורי הבוקר שלי ולבשתי ג׳ינס סקיני שחור אפרפר משופשף וגבוה, חולצה לבנה, ג׳קט דמוי עור כחול וסניקרס לבנות (החליקו כדי לראות).

התיישבתי על המזוודה שלי ונאנחתי.
איך כל השנה הזאת תעבור מהר בדיוק?
הפחד הכי גדול שלי הוא שהוא יחזור, יחזור להתעלל לי בחיים כמו אז.

אמא שלי ניסתה לשכנע אותי שזה נגמר, והם כלאו אותו בבית המשוגעים ההוא, אבל ההרגשה שהוא יחזור לא עוברת לי, כל פעם שאני רואה ברחוב מישהו גם סווטשירט דומה לשלו אני נרתעת ובורחת.

מתי זה יעבור כבר?
דמעה קטנה התרוצצה במורד לחיי, מחיתי אותה וקמתי לדרכי.

——

נכנסתי לאוטו ונסעתי לכיוון בית הקפה הקטן שביקרתי בו בפעם הקודמת שנסעתי לפנימיה.
קפה זה האוויר שלי בערך.

אחרי כל מה שקרה, די התמכרתי לקפה, זה היה או זה או הכדורים..
אני מעדיפה לא להזכר בזה.
כשנכנסתי אל בית הקפה שמתי לב לשלט קטן שרשום עליו ׳דרושים עובדים מעל גיל 17, פרטים בקופה׳.

לא תזיק לי עבודה כרגע.
נכנסתי לבית הקפה לברר על העבודה ולהזמין את הלאטה שלי, ואני מודה שהפסקתי לנשום לרגע כשראיתי את...