אקדמיית איסטווד

פרק 2- ג׳ני

השבוע הראשון שלי באקדמיית איסטווד עבר בהצלחה. עברתי בין השיעורים, החברים (שבינתיים הכרתי המון) , הפלרטוטים התכופים של קייט לבין שיעורי הבית. הרגשתי איך מתפתחת לה מין שגרה.

התעוררתי. בדקתי איזה יום היום- יום שלישי, שבוע ויום מאז שהגעתי לאקדמיה. בדקתי את השעון, השעה הייתה 7:50 השיעור הראשון עומד להתחיל עוד 10 דקות! החדר היה ריק, הנחתי שאד, מקס וג'יימס עזבו כבר מזמן. התלבשתי במהירות והתחלתי לרוץ. הבעיה היא שבכול לחץ הזמנים, העובדה שהבניין ענק וכמובן זה שהייתי חדש- די איבדתי את עצמי במבנה הגדול. בסופו של דבר הגעתי לדלת של הכיתה שלי בשעה 7:58 מצוין. אפילו הקדמתי ב2 דקות. פתחתי את הדלת ונכנסתי.

זו לא הייתה הכיתה שלי.

זה היה חדר ארוך עם שולחן גדול מלא בצבעים מכל סוג שאפשר להעלות על הדעת וציורים מפוזרים על כולו. הייתה בחדר גם מיטה גדולה ומזמינה. ניגשתי אל השולחן- הציורים היו מרהיבים ביופיים ונראו כמעט אמיתיים, כאילו רוצים לפרוץ מהדפים. בתחתית הציור שאותו החזקתי- מפלי מים יפהפים, היה חתום השם ג'ני פרקר. ואז הבנתי שהגעתי לחדרה ג'ני- הילדה מהסיפור של אד.

התקרבתי אל המיטה, ג'ני הייתה שכובה שם ונראתה ישנה שינה שלווה. היא כבר לא הייתה ילדה כמובן- היא הייתה בגילי בחישוב מהיר חישבתי שהיא אכן בת 17, כמוני. הסתכלתי עליה, היא הייתה יפהפייה- אי אפשר להכחיש. שערה המדהים היה ג'ינג'י אבל לא צבוע כמו הבלונד של קייט. פניה המלאכיות היו שלוות כל-כך, חסרות דאגה. היה לה יופי טבעי, לא כמו קייט שאצלה הכל נראה מזויף.

הסתכלתי על החדר של ג'ני פעם נוספת, וראיתי שפספסתי משהו. בסוף החדר עמדה בימה קטנה ועליה פסנתר כנף מרהיב. הוא היה לבן אבל עם דוגמת זהב שנראתה כאילו צוירה ביד אומן, לכן שיערתי שג'ני ציירה אותה. היה משהו מדהים כמעט באופן שערורייתי, לדעת שאת כל זה עשתה ג'ני כשהייתה בת 10 בלבד ואולי אפילו לפני. הפסנתר היה כה יפה שהוא הזכיר לי את הפסנתר שלי, בבית במיאמי. ניגשתי אליו והתחלתי לנגן את היצירה הראשונה שעלתה לי לראש, ניגנתי את "הורד האחרון של הקיץ". האקוסטיקה הייתה מדהימה, תוך רגע התמלא החדר בקול פסנתר עצוב. בתווים האחרונים הסתכלתי על ג'ני- הורד האחרון, שנבל ומי יודע אם יצמח שוב אי פעם.

ואז ראיתי אותה מזיזה את היד.

הייתי בטוח שדמיינתי אבל אז היא הזיזה עוד יד ורגל והתיישבה במיטתה. הדבר הראשון שהבחנתי בו כשהתעוררה היו עיניה, הן היו אפורות כמו ענני סערה. כשראתה אותי, נבהלה והתחילה לצעוק עליי.
"מי אתה, מה אתה עושה פה?!". חיכיתי שתרגע, ואחרי שנרגעה וגם אני נרגעתי מזה שנערה שישנה 7 שנים התעוררה לנגד עייני, היא קמה מהמיטה והלכה למראה הקטנה שהייתה קבועה בקיר. היא הסתכלה על בבואתה באימה טהורה ומלמלה "זה...זה לא יכול להיות. אני... אני בת 10 ואני די בטוחה שלא ככה נראות ילדות בנות 10" את סוף המשפט היא אמרה כמעט בצעקה.
"ג'ני" התחלתי "את היית בסוג של קומה למשך 7 שנים " ניסיתי בעדינות.
"מה?" היא שאלה אותי "את בת 17" עניתי בשלווה "לא זה לא יכול להיות. אני פספסתי את סוף בית הספר היסודי, את כל חטיבת הביניים וחלק מהתיכון?!, זה לא אפשרי" היא נראתה על סף דמעות.
"ג'ני , אני יודע שזאת תדהמה רצינית אבל את חייבת להאמין לי" ביקשתי ממנה. כבר פחדתי שהיא תחשוב שאני איזה משוגע.
"אני רוצה לדבר עם מיס סמית' " היא דרשה. " מיס סמית'?" שאלתי "האפוטרופוסית שלי" היא הסבירה.
"אההה... המנהלת. נכון?" נזכרתי.
"ממש עשית תחקיר מעמיק עליי" היא אמרה ולא הייתי בטוח אם צחקה או כעסה "והאמת שהיא הייתה סגנית המנהלת אבל אני מתארת לעצמי שדברים השתנו ב7 שנים האחרונות" היא אמרה בסרקזם כבד.

פתאום נזכרתי שיש לי שיעור להגיע אליו. השעה הייתה כבר 8:45 לשיעור הראשון, כבר לא אגיע. "יש לי שיעור להגיע אליו" הסברתי במהירות "אני חייב ללכת". "אתה לא הולך לשום מקום" היא ענתה בתקיפות " אתה הולך איתי למשרד של מיס סמית' ומסביר לה בדיוק מה שלעזאזל קרה פה" ואז מצאתי את עצמי נגרר בידי ג'ני למשרד המנהלת ביום השמיני שלי ללימודים. ואני הבטחתי לעצמי שלא אסתבך בצרות. אני מניח שכבר מאוחר מדי.

היי כולם, מצטערת שלקח לי זמן לפרסם את הפרק השני. הייתי צריכה קצת זמן כדי להבין לאן הספר הזה הולך בכלל ולגבש רעיון. פרק הבא יתפרסם בקרוב!! הסרטון למעלה הוא היצירה הקלאסית "הורד האחרון של הקיץ" אם אתם רוצים להיכנס לאווירה- מומלץ להפעיל:').