אקדמיית איסטווד

פרק 19- החברים הכי טובים

"מה לעזאזל הולך פה?!" ג'יימס צעק. מהלחץ יצא לי "זה לא מה שזה נראה" ואז אמרתי "בעצם, זה כן מה שזה נראה. פשוט...תנו לי להסביר" אמרתי. "מה יש להסביר?" אד אמר "הוא וג'ני ביחד כמו שכבר חזיתי מראש" הוא הצביע עליי ועל ג'ני ואז הסתובב אל מקס וג'יימס ואמר להם "ואני רוצה את החמישים פאונד שאתם חייבים לי" הוא אמר. "אוף, בסדר" מקס אמר וכל אחד מהם שלף מכיסו והעביר לאד עשרים וחמישה פאונד. "רגע, רגע, רגע, תנו לי להבין. אתם התערבתם על זה?!" התחרפנתי. מקס וג'יימס נראו אשמים. "בטח שכן" אד ענה " ידעתי שזה יקרה, אז למה לא להרוויח קצת על הדרך?". היגיון של אד. "אני לא ידעתי שזה יקרה" ג'ני התערבה בשיחה לראשונה "איך אתה ידעת?" . "זה בגלל שאת ואית'ן שניכם עיוורים, חרשים וממש מטומטמים. היה אפשר לראות את זה מהתחלה" הוא פנה אליי "מהרגע שהכרת אותה, הסתכלת עליה כאילו היא השמש. כאילו אם היא תלך אתה תקמול ותמות. כשהיא הייתה איתנו אתה היית, היית חי. זה היה פשוט בלתי נמנע. ידעתי שזה יקרה, אפילו אם אתם לא". ג'ני באה מאחוריי ושילבה את ידי בידה ואני די בטוח שהסמקתי כמו עגבנייה. "אז..." מקס קטע את חילופי הדברים "זה אומר שאתה לא שונא אותנו?". שתקתי. ידעתי שאסלח להם אבל רציתי לגרום להם לפחד קצת. אחרי חמש שניות, נשברתי. "ברור שלא" אמרתי להם "וחוץ מזה, מי עוד יסכימו להיות החברים הכי טובים שלי?". הם נשמו לרווחה. חשבתי על מה שאמרתי וידעתי שהתכוונתי לזה לגמרי, הם באמת החברים הכי טובים שלי ואז לחץ מעיק ירד עלי שוב. חשבתי על המסדר והבוגד, אני באמת מוכן להמשיך להסתיר מהם הכול? גם כשהסכנה כל-כך גדולה? "אנחנו חייבים לספר להם" אמרתי לג'ני. ראיתי שהיא מבינה למה התכוונתי "אתה בטוח?" היא שאלה בחשש. "הסכנה גדולה מידי. אנחנו מוכרחים" עניתי לה. "בטוח במה? מוכרחים לספר מה?" אד שאל. פניתי אל ג'ני וחיכיתי לאישור. "בבקשה, תספר" היא אמרה לי לבסוף. "טוב" אמרתי להם "זה ישמע לכם מטורף לגמרי, אבל הכל נכון. אסור לכם לספר לאף אחד אחר את מה שתשמעו עכשיו". והתחלתי לספר. לא דילגתי על שום פרט ובהמשך גם ג'ני הצטרפה אליי. סיפרנו את כל מה שג'ני סיפרה לי אז, אחרי הנשף. סיפרנו על הכוחות שלי ועל הכוחות של ג'ני ולבסוף על הסכנה החדשה שג'ני ראתה בחיזיון והאדישות של מיס סמית' אליו. כשגמרנו לדבר מקס וג'יימס פרצו בצחוק "אתה מספר לנו שיש איזו כת משוגעת שרוצה להרוג את כולנו בגלל שיש לנו כוחות על טבעיים?" מקס הסתכל עליי כמו על מטורף. "ואתה רוצה שנחשוב שלא איבדת לגמרי את השפיות?" ג'יימס צחק. "הוא אומר את האמת" אד התפרץ "אני מרגיש את זה. תמיד היו לי תקריות מוזרות עם מתכות..." הוא הרהר. "הסיפור שלך על סמי" פתאום נזכרתי בסיפור שאד סיפר לי ביום שבו הערתי את ג'ני. זה קרה לפני יותר מחצי שנה. "הדלת של האגף האסור" מקס אמר בהבנה פתאומית. אד הרים את פח המתכת הקטן והאפור שהיה לנו בחדר. "אני באמת יכול לשלוט בזה?" הוא שאל בפקפוק. הוא התרכז בפח המתכת אבל כלום לא קרה. ראיתי שהוא מיואש, מקס וג'יימס נראו מאוכזבים ושקט השתרר "אתה חייב לדמיין את זה" אמרתי לו, קוטע את הדומיה "אתה חייב להאמין שאתה מסוגל לשלוט במתכת, רק ככה תצליח" הסברתי לו כמה מהטיפים שהבנתי במהלך שבועות ה"הכשרה" שלי. אד נראה שוב מלא תקווה- הוא ניסה שוב. הוא התרכז בכל כוחו והשקיע את כל כולו בפח הזבל הקטנטן הזה. המתכת החלה להתכופף ולהתעוות. בהתחלה עווית קטנטנה ולאחר כמה שניות כיפוף גדול נראה בצדו של הפח. "זה זה. זה הכוח שלך אד. אתה שולט במתכות" ג'יימס אמר, נפעם כולו למראה המחזה. אד הסתכל עליי במבט נבגד "כמה זמן ידעת?" הוא שאל "כמה זמן הסתרת את זה מאיתנו? אתה לא חושב שמגיע לנו לדעת את האמת על החיים שלנו? על מי שאנחנו? על מה שאנחנו?". "אני יודע רק כמה שבועות, אני נשבע" אמרתי בקול מלא אשמה "לא עבר יום בלי שרציתי לספר לכם. חשבתי שאני מגן עליכם, אבל זאת הייתה טעות" התוודתי. "אנחנו יכולים בכלל לסמוך עליך? מה עוד הסתרת מאיתנו?" מקס שאל אותי והמילים האלה פגעו בי במקום הכי כואב ועמוק שיש. אד מקס וג'יימס סוג של אימצו אותי לחבורה שלהם מאז היום הראשון שלי באקדמיה. לא יכולתי לאבד את החברים הכי טובים שלי. בטח לא עכשיו, כשהסכנה משתוללת שם בחוץ. "לא הסתרתי יותר כלום. באמת חשבתי שהעולם הזה מסוכן מידי. בחיים לא התכוונתי לשקר או להסתיר שום דבר. אני באמת מצטער. לפעמים אני בעצמי מבקש שלא הייתי נחשף לעולם הזה. הוא הביא הרבה מאוד פחד לחיים שלי" אמרתי. ג'יימס יצא להגנתי "מה אתם הייתם עושים אם הייתם מגלים משהו כזה? אם הייתם מגלים שיש לכם כוחות בגלל גן פגום? ומסדר מטורף שמנסה להרוג את כולנו? הייתם רצים לספר את זה לאית'ן? אנשים יחשבו שאיבדתם את זה לגמרי ויזמינו את האנשים הטובים עם כותנות המשוגעים. אית'ן עשה הכול כדי לשמור עלינו. אנחנו חייבים לו לפחות את הסליחה שלנו, אם לא את החיים שלנו". הסתכלתי עליו בהבעת תודה. אפילו כששיקרתי לו הוא עמד לצידי. "אתה צודק" מקס אמר בשקט. "אנחנו מצטערים אית'ן. ניסית להגן עלינו ואנחנו התנהגנו כמו מטומטמים" אד הוסיף.  "זה בסדר" עניתי "העיקר שעכשיו אנחנו בסדר". "את האמת שאם מתעלמים מכל הטירוף של המסדר הזה, זה די מגניב! אנחנו על טבעיים, יש לנו כוחות!" מקס אמר וצחק. "זה בדיוק מה שאני חשבתי!" ג'יימס ענה לו בהתלהבות "מעניין איזה כוחות יש לנו?". הם התחילו לזרוק לאוויר כל מיני סוגים של כוחות מיוחדים מתעופה ועד מסע בזמן. חייכתי. "אני ממש שונאת להרוס את ההתלהבות שלכם, באמת שכן. אבל יש סכנה בתוך הקירות האלו ממש. סכנה גדולה יותר משכולנו יכולים לדמיין" ג'ני אמרה. "כן. מה באמת נעשה עם כל העניין של הבוגד הזה?" אד שאל. "אני וג'ני חשבנו להתחיל לחקור מי זה בעצמנו, אחרי שנראה שמיס סמית' והצוות לגמרי שאננים. אנחנו נצטרך כל עזרה שנוכל להשיג, אבל אסור לנו לספר לאף אחד אחר על מה שבאמת קורה באקדמיה. הבוגד הזה, מי שהוא לא יהיה, בטח מתוחכם מאוד אם הוא הצליח להתחבא עד עכשיו" אמרתי. "אני בפנים" אד אמר. "גם אני" מקס ענה. "גם אני" ג'יימס חזר "תמיד תזכור, אנחנו תמיד, אבל תמיד איתך. עד הסוף". 

היי כולם, (שקד של המחשב כאן לכן אין אימוג'ים ;) ורווחים גדולים בין השורות)       

את החלק של ג'יימס מירקרתי מסיבה מסוימת. את האמת שכשכתבתי את הפרק הזה חלק ממני התחיל לכעוס קצת על אית'ן ועל עצמי שלא סיפרנו להם מהתחלה הכל. אז כתבתי את המילים האלה כדי להזכיר גם לעצמי וגם לכם לשאול את השאלה שג'יימס שאל "מה אתם הייתם עושים אם הייתם מגלים משהו כזה?". וברצינות אם אני הייתי מגלה שאיזו כת משוגעת רוצה להרוג אותי בגלל שיש לי כוחות אני לא יודעת מה הייתי עושה.... (טוב עד פה חלק "שקד שופטת את הדמויות שלה למרות שהיא כתבה אותן בעצמן")

רק אני מרגישה שג'יימס יצא מקופח בסיפור הזה? כאילו זה פרק 19 וזה בערך שלושת השורות הכי משמעותיות שהיו לו בכל הספר. ואנחנו לא מקפחים פה אף אחד! קיצר, אני אנסה להכניס אותו קצת יותר לעלילה ולא לקפח אותו.

אז... עד הפעם הבאה. צ'או.

Xoxo