אקדמיית איסטווד

פרק 4- אנחנו וג'ני

כל הצהריים הייתי במעונות. השתעממתי מעט, אז קראתי את אחד הספרים שלמדנו בספרות השנה.
בערך בשעה 5 וחצי נשמעה דפיקה על הדלת.
ציפיתי לראות את ג׳ני, אבל זה היה אדם שחזר מהלימודים. "אתה נראה מאוכזב, ציפית למישהו אחר??" שאל בגיחוך "לא" עניתי בפשטות. "איפה היית היום בכלל??" החל לחקור אותי. "אני מקווה שהחקירה נגמרה. פשוט התעוררתי מאוחר, עזרתי קצת למנהלת והיא הביאה לי שיחרור מכל השיעורים להיום. זה הכל."
"טוב, רוצה לשחק במשהו? לראות סרט?" הוא שאל לבסוף. "בוא נשחק" עניתי. הייתה לנו קונסולה קטנה וישנה של פלייסטיישן 2. ישנה, אבל עובדת. אז שיחקנו בערך חצי שעה. דיברנו קצת על השיעורים, בית הספר, תלמידים, מורים. די נהניתי. הרגשתי שאד כבר מזמן כמו אח בשבילי.
בשעה 6 וחצי, חצי שעה לפני ארוחת הערב, נשמעה עוד דפיקה על הדלת. אד קם לפתוח. בפתח עמדה ג׳ני במדי האקדמיה. גם במדים הנוראים שלנו - מין ג'קט כחול כהה עם סמל האקדמיה על הדש- היא נראתה מעולה, וזה קצת עצבן אותי שיש מישהו שיכול להראות טוב בכל מצב. היה ברור שאד לא הבין מי עומד מולו ולכן למשך חצי דקה הוא פשוט עמד שם ובהה בה.
"אמממ... אית׳ן?" היא שאלה. "או... היי" עניתי "תסלחי לשותף הדביל שלי" הוספתי בצחוק. "קודם כל, אני ממש לא דביל. דבר שני, את חדשה פה?? אני לומד פה כבר שנתיים ובחיים לא ראיתי אותך" אד אמר לה.
"או... היי, קוראים לי ג׳ני פרקר" היא ענתה.
"רגע, רגע, רגע, ג׳ני פרקר הילדה מהסיפור כאילו?" הוא שאל באי- אמונה והסתובב אליי "אחי, אתה אירגנת את המתיחה הזאת? כי זאת המתיחה הכי גרועה שראיתי בחיים" "זו לא מתיחה" ג׳ני אמרה לו "מה אתה רוצה כדי להאמין לי תעודת זהות, רשיון נהיגה?. בעצם שכחתי... אין לי כאלה" היא הוסיפה בסרקזם כבד. עכשיו קלטתי שלג׳ני גם אין רשיון נהיגה. כלומר שגם בסופי שבוע כשמשחררים אותנו, היא לא יכולה לנסוע לעיר כי אין לה מכונית, או רשיון. ובסופו של דבר היא די תקועה פה. "אית׳ן? הלוווו" התנתקתי ממחשבותיי "אני מתחילה לחשוב שאתה אף פעם לא על הקרקע. כל הזמן מרחף" היא צחקה " שאלתי מה אתה רוצה לעשות, למקרה שתהית" הוסיפה "אני לא יודע" עניתי "אפשר לשאול עלייך קצת?" היא ביקשה "כאילו, מה הסיפור שלך?, למה הגעת לפה? בדרך כלל לא באים לפה חדשים". "כן, אתה כמעט ולא סיפרת על עצמך" אד הצטרף אליה. חשבתי, התלבטתי ולבסוף אמרתי "אוקיי, אבל אין כל כך על מה לספר" אמרתי. "נולדתי וגדלתי במיאמי" התחלתי לספר " ההורים שלי נפטרו כשהייתי בן 3" אמרתי בנימה עניינית "אוי אית׳ן, אני כל כך מצטערת, אולי לא הייתי צריכה לשאול. אתה לא חייב לספר אם אתה לא רוצה" ג׳ני אמרה באמפתיה " לא, זה בסדר" עניתי "הם נפטרו כשהייתי קטן מאוד בתאונת דרכים. אני כמעט ולא זוכר אותם. לפעמים הייתי רוצה הורים 'נורמליים', אבל החיים עם דודה ליב היו כל כך מדהימים ומאושרים שאני בספק אם ההורים שלי היו כיפיים כמוה" אמרתי, חושב על דודה ליב ומחייך. " או.. אתם לא יודעים על דודה ליב. טוב, קוראים לה אוליביה ווסט, היא אחותו של אבא, אבל כולם קראו לה ליב מאז ומעולם: ההורים שלה, אבא, בעלה" כאן השתתקתי " בעלה נפטר מסרטן שנה וחצי אחרי החתונה שלהם. אבל היא לא נתנה לזה לדכא אותה. דודה ליב היא מדהימה, אנרגטית, תמיד שם בשבילך ותמיד עם חיוך. היא הדודה הכי טובה בהיסטוריה. אני לא חושב שתצליחו למצוא מישהו אוהב כמוה בכל העולם." אמרתי בהערכה עצומה. " אז.., מצטער לשאול אבל אם היה לך כל- כך טוב עם דודה שלך במיאמי, למה עברת לפה?? למה לעבור לובשת אחרת לגמרי??" אד שאל אותי. ראיתי שהוא רק סקרן ולא שאל את השאלה מרשעות. "הצלחתי מעל למצופה בבית הספר" עניתי בפשטות "כשדודה ליב אמרה לי את זה, חשבתי שהיא רק הולכת לרשום אותי לתוכנית מחוננים במיאמי או משהו כזה. לא ציפיתי שתשלח אותי לבית ספר ביבשת אחרת. אבל היא אמרה לי "בית הספר פה לא מסוגל להביא לאנשים כמוך את מה שהן צריכים, המקום הזה כן. עד כמה שזה קשה לי, אני חייבת לשלוח אותך." הסברתי להם. "ובעצם אד, מה הסיפור שלך? איך אתה הגעת לפה?" שאלתי
"טוב, אני, בניגוד אליך, כן פה מהאזור. הגעתי לפה ממש לא מהסיבות שאתה הגעת." הוא עצר כדי לקחת נשימה עמוקה, והמשיך. "בבית הספר הקודם שלי, כולם שנאו אותי. אני לא יודע למה אבל יצא לי מוניטין רע. לא משנה. יום אחד, לפני קצת יותר משנתיים, תלמיד אחד הלשין עליי ואמר שגנבתי לו את האולר שלו. אולר קטן, ממתכת. ופה חשוב להכניס את סֵמִי לסיפור. סֵמִי שנא אותי מהרגע שהגעתי לבית הספר, אני לא יודע למה, אבל הוא פיתח שנאה תהומית אליי בבערך שבוע ומאז הפלה את כולם נגדי" הוא אמר בשנאה טהורה "בקיצור, הילד שאמר שגנבתי לו את האולר היה אחד החברים הכי טובים של סמי. עד היום אני עדיין חושב שהוא וסמי פשוט ניסו להיפטר ממני, בכל מקרה, אני לא יודע איך סמי הצליח להכניס את האולר לתיק שלי בלי שאשים לב, אבל כשפתחו את התיק שלי וחיפשו בו, מצאו את האולר בתוכו ושלחו אותי למשרד המנהל. המנהל כל כך כעס עליי קרא לי גנב, צעק עליי. הוא התחרפן כל כך עד שהוא סילק אותי מבית הספר. במפתיע, אבא שלי כמעט לא כעס. הוא רק אמר שהוא מאמין לי שלא גנבתי את האולר ושגם ככה בכל מקרה התכוון להעביר אותי בית ספר בגלל ההתעללות שעברתי בידי סמי ושאר התלמידים, ואמר שתכנן להעביר אותי לפה. אז התחלתי ללמוד פה ולהפתעתי גליתי שאני משתלב. הכרתי חברים כמו מקס וג'יימס שמובן שישיר הפכנו לחבורה, ולמרות שהלימודים היו קשים ומאתגרים בהתחלה" הוא הוסיף "מי כמוני יודע" קטעתי אותו ונאנחתי "השיעורים מבאסים". "בהתחלה כן, עד שהתחלתי להתרגל אליהם וקלטתי שאני הולך על המים לא טובע בהם" הוא אמר בנימת סיום "וזה הסיפור שלי" סיים. "אם כבר מדברים על מקס וג'יימס, איך שני הסתומים האלה התקבלו?" אמרתי בצחוק. "סליחה שאני מפריעה לשיחה אבל, מי אלה לעזאזל מקס וג'יימס? נא להפנים שאני ישנתי במשך 7 שנים ואני לא מכירה אף אחד פה". ג'ני הזכירה לנו בציניות. התחלתי לחשוב שזה אחד המאפיינים שלה. הסרקזם, היכולת לצחוק על כל מצב. "מקס וג'יימס הם השותפים שלנו, והחברים הכי טובים שלי ושל אית'ן" אד הסביר. "אה" ג'ני אמרה "טוב, תמשיך" "למקס וג'יימס יש משפחות די עשירות. הם לא ממש מדברים על זה כי הם לא רוצים להיתפס כשונים והם לא משוויצים בכסף של ההורים שלהם. זה אחד הדברים שאני הכי אוהב אצלם. אז המשפחות שלהם יכולות לשלם על הלימודים פה וזה בית הספר הכי טוב בסביבה, למרות שלפני שאבא שלי הראה לי אותו לא ידעתי שהוא קיים. אז אני מאמין שההורים שלהם הצליחו לשלם את שכר הלימוד הגבוה- בטירוף של המקום. אני, לדוגמה, נמצא פה על מלגה חלקית. מה איתך? לדודה שלך היה כסף לשלם?" "לא, קיבלתי מלגה מלאה"אמרתי "כשדודה ליב אמרה לי את זה הייתי בהלם" הוספתי. כדי לא להישמע מתנשא "כבר הגיע הזמן לארוחת ערב. בואו" אמרתי לשניהם והלכנו ביחד לחדר האוכל הארוך והגדול של האקדמיה. התיישבתי עם הקבוצה שאיתה ישבתי כל השבוע, ביחד עם אד, מקס, ג'יימס ועוד כמה תלמידים. ואז ראיתי את ג'ני מתקשה למצוא מקום, ואז יושבת לבד, בשולחן ריק לגמרי. לפני שחשבתי, קמתי מהשולחן שלנו. כל התלמידים בחדר האוכל הסתכלו עליי. התחלתי ללכת לכיוון השולחן של ג'ני. התיישבתי "היי לך" אמרתי לה בחיוך "וואו זה היה מעשה אמיץ" היא אמרה בהתפעלות "אית'ן ווסט, מגן החלשים, התלמידים החדשים, והבנות שישנו במשך 7 שנים." היא התבדחה. צחקתי, "ברור". ואז ראיתי את קייט מתקרבת לשולחן שלנו, כמעט רציתי לצרוח. היא לא מבינה סימנים?!. במקום זה גלגלתי עיניים לכיוון של ג'ני והיא צחקקה בתגובה. "היי אית'ן" היא פתחה "היי קייט" עניתי באי- רצון מנסה לסמן לה לעוף לי מהעיניים, ועדיף כמה שיותר מהר. " מי החדשה?" היא שאלה בסלידה. "אני ג'ני. ג'ני פרקר. והאמת, שנראה לי שאני פה יותר זמן ממך" היא ענתה לקייט באותו טון. "סטופ, ג'ני פרקר זאת לא הפריקית הזאת שישנה איזה 7 שנה?" היא שאלה בפליאה. " קודם כל, אני ממש לא פריקית. דבר שני, אולי תמצאי מישהו אחר להתעלק עליו?" ג'ני התחילה לאבד את זה. היא נעצה בקייט מבט זועם. "תזהר אית'ן, כדאי לך לבחור נכון עם מי אתה מסתובב" קייט אמרה לבסוף והלכה. "תודה לאל" אני וג'ני אמרנו במקהלה. בדיוק ברגע הזה, שמעתי את הקול של אד מאחוריי אומר "באמת חשבת שכל כך קל להיפטר מאיתנו?"הוא שאל ואני צחקתי בתגובה. הסתובבתי אליו. איתו היו כמובן מקס וג'יימס. "ברור שלא, אתם כמו דבק 3 שניות. ברגע שהדבקת את האצבעות, אתה יכול רק להתפלל שזה ירד תוך יום יומיים" צחקתי "שבו" הוריתי להם והצבעתי על הכיסאות הריקים מסביב לשולחן. ואז אמרתי לג'ני "ג'ני תכירי את מקס וג'יימס. מקס, ג'יימס תכירו את ג'ני" והצבעתי על כל אחד מהם במהירות. "היי ג'ני" ג'יימס אמר לה "היי" היא ענתה לו. "אז תגידי, כל הסיפור המטורף הזה עלייך" מקס התחיל לשאול "הוא נכון?, לא רוצה לצאת חטטן או משהו זה פשוט מעניין אותי". "לא, אתה לא חטטן, בכלל לא" ג'ני אמרה לו בזריזות "כן. הכל נכון. אלא אם כן סיפרו לך שיש לי עין שלישית במצח שזה לגמרי לא" היא התבדחה שוב. מקס וג'יימס צחקו שניהם. "אני מחבב אותה" מקס אמר לי "כן מצאת לך עם מי להסתובב אית'ן" ג'יימס הוסיף. ראיתי בזווית העין איך ג'ני מחייכת חיוך קטן על כך שהצליחה למצוא חן בעיניהם. "כן" הוספתי "ג'ני מדהימה" החמאתי לה, וראיתי איך היא כבר לא הצליחה לשמור את החיוך בפנים וחייכה אליי חיוך ענק. אחד כזה שנראה כאילו היא לגמרי מאושרת. נהניתי לראות אותה מחייכת ככה. אז רשמתי לי בראש לפרגן לה יותר, והאמת שמגיע לה. היא השתלבה בצורה כמעט חלקה, ובתור מישהי שלא הייתה בהכרה במשך 7 שנים זה הישג עצום.
את המשך הארוחה העברנו ביחד חמשתנו, וכשהגיע הזמן לחזור לחדרים, יצאנו מחדר האוכל הגדול, כמובן שלא לפני שמקס וג׳יימס התערבו ביניהם על 20 לירות שטרלינג מי יצליח לאזן ביצה על האף במשך יותר זמן. אני, ג'ני ואד נהננו לראות ביצה ועוד ביצה נשברת להם על הפרצוף. הגענו למעונות. ג'ני אמרה שהיא חוזרת לחדר שלה ובאה להיפרד מאיתנו. החלטתי ללוות אותה, ואמרתי לאד, מקס וג'יימס שיחכו לי בחדר שלנו. בזמן שליוותי את ג'ני לחדרה שבסוף המסדרון שאלתי אותה "מה המנהלת אמרה לך אחרי שהלכתי?" היא נראתה כאילו השאלה הזאת הייתה בדיוק מה שלא רצתה שאשאל. אבל כשענתה, תשובתה הייתה נורמלית לחלוטין "רק לומר שהיא התגעגעה אליי ולקבוע לי מערכת שעות חדשה, בכל זאת, היא המנהלת" היא צחקה צחוק עצבני. הרגשתי שהיא מסתירה ממני משהו אבל לא התכוונתי להתעכב על זה. הגענו לחדר של ג'ני. "רוצה להכנס לכמה דקות?" היא שאלה בבישנות. "בטח" עניתי בביטחון. מעולם לא הייתי בטוח יותר במשהו כמו שאני בטוח בכך שאני רוצה יותר זמן עם ג'ני. היא פתחה את הדלת ונכנסה. נכנסתי בעקבותיה. הצבעתי על השולחן הגדול שלה עם הציורים. "את מציירת?" שאלתי אותה בסקרנות "כן. תמיד אהבתי לצייר. זה מרגיע אותי. זה גורם לי להרגיש כמו עצמי". "הם מדהימים" החמאתי לה "מאיפה הרעיונות" התעניינתי "מהראש, לפעמים יש לי.... תמונות בראש, רעיונות שקופצים לי.... אז אני מציירת אותם" היא ניסתה להסביר בקושי, ולכמה שניות הייתה שתיקה, היה סוג של מתח באוויר אני לא יודע למה אבל התחלתי לחשוב פעמיים על כל מילה שאוציא מהפה שלי. "אתה מנגן?" היא שאלה ושברה את חומת השתיקה שחצצה בינינו "הרי ככה הערת אותי". "כן. דודה ליב לימדה אותי. היה לנו פסנתר ישן בבית, ואני מאז שהייתי בן 4 בערך תמיד כל כך אהבתי אותו. כאילו איזה. חוט בלתי נראה משך אותי אליו." כאילו הגורל ידע שיום יבוא ואעיר אותך בהרצת אצבעותיי על הקלידים, חשבתי. "אז כשהייתי בן 6" המשכתי בקול "דודה ליב שמה לב לזה והתחילה ללמד אותי לנגן. ומאז לא הפסקתי". גמרתי את הסיפור הקצר שלי. "כבר מאוחר" היא אמרה פתאום. "כן. אני חייב לחזור. יש מחר עוד יום לימודים" אמרתי. "לצערי" הוספתי לבסוף וצחקתי צחוק מיואש. היא צחקה איתי יחד "טוב, להתראות" היא ענתה וחיבקה אותי חיבוק קצר ובישני "תודה" היא לחשה לתוך אוזני כשחיבקה אותי. ידעתי שאינה מתכוונת תודה רק על הליווי לחדר. אלא תודה על הכל, על שהערתי אותה, וקיבלנו אותה לחבורה שלנו. הרגשתי איך גם אני, כמוה בחדר האוכל, לא מסוגל לשמור את החיוך בפנים וחייכתי אליה חיוך ענקי. יצאתי מהדלת. כשהייתי לחדר כולם כבר ישנו, אז ניצלתי את העובדה שכבר אין תור- ונכנסה להתקלח. בזמן שהמים החמים ניתכו על עורי חשבתי על היום המשוגע שעבר עליי והרפתי את שריריי, ריח השמפו המוכר שלי גרם לי להרגיש שאני אותו אדם שהייתי בבוקר. למרות שזה לגמרי לא נכון. ג'ני שינתה אותי. בחיים לא הייתי פתוח ככה בפני אף אחד. וכשמחשבה זו עוד מתרוצצת בראשי, נכנסתי למיטה שלי, כיביתי את האור ושקעתי בשמחה בערפול חושים.

היי כולם💙,
מקווה שאתם נהנים מהסיפור עד עכשיו✨
אני ממש מצטערת על העיכוב בהעלאה של הפרק. פשוט כתבתי את רוב הפרק ואז כולו נמחק!!! אז הייתי חייבת להקליד הכל מ-ה-ת-ח-ל-ה!!😓
Xoxo.