אקדמיית איסטווד

פרק 16- לספר לה

אד העיר אותי למחרת בבוקר. התארגנו ויצאנו לכיוון הכיתה שלנו- שיעור ספרות מתוגבר. התיישבו במקום הקבוע שלנו ולהפתעתי נראה שקייט וג'ני... מדברות?. הן לא נראו כמו החברות הכי טובות, אבל הן לא התעלמו אחת מהשניה כמו קודם. לאחר כמה דקות גברת קאופ נכנסה לכיתה והשיעור התחיל. "אני רוצה שבשיעור הזה נתמקד במטלה שנתתי בשיעור הקודם" גברת קאופ התחילה לדבר. "איזו מטלה?" אד לחש לי מהצד. "הסיפורים הקצרים" לחשתי לו בחזרה. "מה?" הוא הסתכל עליי כאילו דיברתי איתו בסינית. "נו היינו צריכים לכתוב סיפורים קצרים כאלה.. לא כתבת כלום?!" אמרתי לו. "לא. לא ידעתי שהיו בכלל שיעורי בית" אד אמר בהיסטריה "כאילו מה הטעם לגור בבית ספר אם בכל זאת יש שיעורי בית?" אד כבר לא-כל-כך-לחש לי. "אדוארד רות' "  ליזי קאופ הסתכלה על אד והוא התכווץ בתגובה לשמע שמו המלא "אני מפריעה לשיחה שלך ושל מר ווסט?" הרגשתי את כולי נבוך. "נמשיך בשיעור" היא אמרה לבסוף והורתה לנערה בשם לינדזי דארן  להמשיך להקריא את הסיפור שלה. רוב הסיפורים היו די משמימים. כמו איזה קונספט שהיית בטוח שראית פעם באיזה סרט מצויר סוג ד'. נראה שרשימת השמות היתה אינסופית . לאחר כמה זמן גברת קאופ הקריאה את השם "פרקר, ג'ני". ג'ני קמה ממקומה עם חתיכת נייר מקושקשת לחלוטין בכתב יד והחלה לקרוא. הסיפור של ג'ני היה על ילדה שתמיד ניסתה להיות בדיוק מה שהחברה אמרה לה להיות. כשאמרו לה שהיא "חננה", היא הפסיקה ללמוד לגמרי ולהכשל במבחנים. כשאמרו לה שהיא "שמנה", היא הפסיקה לאכול לחלוטין עד שירדה במשקל. כשאמרו לה שהיא "מכוערת", היא השתמשה בכל כך הרבה איפור כדי להסתיר את פניה האמיתיות. וכן הלאה. הסיפור של ג'ני הסתיים בכך  שההורים של הילדה מרגישים שהם כבר לא מכירים את הילדה שלהם. "מה ניסית להעביר בסיפור הזה ג'ני?" גברת קאופ שאלה את ג'ני בסיום הסיפור. "אני חושבת שהמסר הוא שאנשים תמיד ימצאו דרך לצחוק עליך, להשפיל אותך. מה שמשנה זה אם אתה לוקח את ה"אי שלמות" ומאמץ אותה או מנסה להשתנות בגלל הרצון של מישהו אחר". "תודה ג'ני. את רשאית לשבת" גברת קאופ אמרה לבסוף. ג'ני התיישבה ואד לחש לי "אני עולה עוד מעט! מה אני עושה?!". "תגיד שכתבת איתי ביחד, נתחלק בסיפור" עניתי לו. "תודה, תודה, תודה. אתה מדהים, אני חייב לך את החיים שלי" הוא אמר בהקלה. "לא צריך להגזים" עניתי לו " זו רק מטלה בספרות". ולכן כשגברת קאופ הכריזה את השם "רות', אדוארד" אד אמר "כתבתי את הסיפור שלי ביחד עם אית'ן, המורה". "אתה בטוח?" היא שאלה אותו בחשדנות, היא לגמרי עלתה על זה "אני לא זוכרת שאמרתי לכתוב בזוגות...". "טוב בסדר. לא עשיתי את המטלה" אד אמר ונאנח. העניין עם גברת קאופ היה ששנינו ידענו שהיא לא תעשה לאד כלום. עד כמה שידוע לי, היא מעולם לא שלחה אף תלמיד לריתוק או למשרד המנהלת. גברת קאופ פשוט לא הייתה כזאת. כשתלמיד היה מתנהג לא כראוי היא רק הייתה מסתכלת עליו במבט של אכזבה כנה, כאילו היו לה כל כך הרבה תקוות בשבילו ועכשיו הוא ניפץ אותן לגמרי בשתי ידיו. ובדרך כלל המבט הזה גרם ליותר תחושת אשמה מאשר שנתיים בריתוק. וזה בדיוק מה שהיא עשתה עכשיו. לבסוף אחרי דקות ארוכות גברת קאופ קרה בשמי "ווסט, אית'ן". קמתי עם הדף שלי בידי והתחלתי לקרוא. הסיפור שלי היה על אדם שכותב את הסיפור החיים שלו. אבל ממש כותב אותו. כל דבר שהוא כתב קרה במציאות לאחר מכן. כל החלטה שלקח בספר קרתה גם מחוצה לו. בזמנו חשבתי שזה רעיון טוב וקצת אירוני העובדה שזה ספר בתוך ספר וכל העניין הזה. כשסיימתי גברת קאופ שאלה אותי בדיוק את אותה שאלה ששאלה את ג'ני. מה המסר?. חשבתי קצת ולבסוף עניתי "אני חושב שהמסר זה שאתה באמת הסופר של החיים שלך. נכון, דינוזאור לא יופיע פתאום משום מקום אם תכתוב עליו, אבל אתה באמת מחליט לאן החיים שלך ילכו ואף אחד אחר לא יכול לכתוב את הסיפור של מלבדך". "תובנה מרתקת, מר ווסט" ליזי קאופ ענתה לי "אתה רשאי לשבת". לאחר עוד כמה סיפורים השיעור נגמר ולהפתעתי הרבה ג'ני וקייט המשיכו לדבר בחששנות. לאחר שנפרדו, ניגשתי לג'ני. "אהבתי את סיפור שלך" אמרתי לה. "גם אני את שלך, זה די מגניב כל העניין הזה של ספר בתוך ספר. שהוא בעצם דמות בסיפור אבל הוא כותב סיפור בעצמו" היא אמרה. "זה בדיוק מה שחשבתי שכשכתבתי אותו!" עניתי בהתלהבות. הרגשתי שהתלהבתי קצת יותר מידי אז ניסיתי להרגיע את עצמי. "את וקייט מדברות?" שאלתי בסקרנות. "אני מניחה..." היא ענתה באי נוחות "קייט אמרה לי שהיא נתנה לי את הזמן והמרחב שלי להחליט ולחשוב על מה שהיא אמרה. היא אמרה שבאמת אכפת לה ממני ומהיחסים שלנו ושהיא רוצה שנתקן אותם. היא הזמינה אותי אליה לחדר אחרי הלימודים. שאלה אותי אם אני רוצה לראות סרט או משהו...". "ו...?" שאלתי אותה. "הסכמתי" ג'ני ענתה. "למה?" פלטתי "למה לסלוח לה אחרי כל מה שהיא עשתה לך?". "כי אני מאמינה שלכל אדם מגיעה הזדמנות שניה" היא ענתה בפשטות. "לכל אדם? שאלתי "גם לאדם כמו הפנתר?" לחשתי. "יש פשעים שאין עליהם מחילה. רצח אלפים מבני מיננו ואת ההורים שלי הוא אחד מהם". "אני מצטער ג'ני. זה היה ממש מרושע מצידי להגיד משהו כזה" אמרתי בצער. "זה בסדר. יום אחד אני עוד אהרוס אותם. את כולם. וגם אותו" היא מלמלה. " להתראות אית'ן, אני צריכה ללכת לשיעור הבא" היא הסבירה במהירות. "ביי ג'ני" עניתי לה והיא עזבה אותי והלכה במורד המסדרון.