אקדמיית איסטווד

פרק 1- היום הראשון שלי באקדמייה

קוראים לי אית׳ן ווסט. אני בן 17. גדלתי אצל דודה שלי כל חיי וכמעט מעולם לא עזבתי את הבית. אבל היום הכל עומד להשתנות אני עומד לעבור ללמוד בפנימיית איסטווד- מעכשיו הכל יתהפך.
הלוואי שידעתי עד כמה צדקתי באותו יום ראשון בפנימייה.

את אותו יום שני אני זוכר במיוחד- היום בו נחתתי בבריטניה אחרי הטיסה הארוכה ממיאמי, עיר מולדתי ללונדון, שבאותו היום הפכה לעיר שבה אלמד והעיר שבה ישתנו חיי לנצח.
זה היה אמצע הקיץ, אבל גשם ירד בלונדון לא יכולתי שלא לתהות עד כמה אני מתגעגע לשמש ולחמימות של מיאמי. לידי נעצר רכב, מונית. הנהג פתח את החלון ושאל "אתה אית׳ן ווסט?".
"כן זה אני" עניתי מנסה להסתיר את הלחץ שלי לקראת המעבר.
העליתי את המזוודה שלי ונכנסתי לתוך המונית. בתוך המונית היה חימום- תודה לאל, אז ישבתי והפשרתי את ידיי הקפואות. הסתכלתי דרך החלון, על המרחבים האינסופיים כמעט של לונדון. היא הייתה יפהפייה, נראה כאילו כל בניין נלקח מתקופה שונה. בתים שנראו שעוצבו במאה ה-18 עמדו ליד בניינים שנראו מותאמים יותר למאה ה-21.
הנסיעה חלפה מהר ובשקט. הנהג היה בחור שקט וביישן כמוני- אז לא ממש הייתה לי בעיה עם זה, נהנתי להסתכל על הנוף ולנסות לשכוח לאן אני נוסע.
הגענו לאוסף בניינים שקובצו יחד שנראו ישנים, גדולים וברצינות, די מפחידים. "אקדמיית איסטווד" הכריז הנהג
"וואו המקום הזה עצום" מלמלתי לעצמי
"לאן אתה צריך להגיע בדיוק?"הוא שאל
"אההה" הסתכלתי במכתב הקבלה " המגורים שלי בבניין אולימפוס, אבל דף ההנחיות אומר שעליי לגשת קודם למזכירות"
" טוב מעכשיו אתה באחריות עצמך ילד, אני צריך לנסוע" הסביר לי
"תודה על הנסיעה" אמרתי ושילמתי לו

אחרי כמה דקות שבהן סתם שוטטתי בין הבניינים מצאתי את חדר המזכירות ונכנסתי אליו. זה היה משרד קטנטן שגודלו הפתיע אותי- בהתחשב בגודל המטורף של הבניין שבו היה. עם שולחן כתיבה וכיסא שעליו ישבה אישה בסוף שנות ה40 שלה.
" שלום, איך אפשר לעזור לך?" היא שאלה בחמימות
" אני אית׳ן ווסט, התלמיד החדש"
" כמובן, אני ליזי קאופ אבל כל התלמידים קוראים לי גברת קאופ, הנה מערכת השעות שלך ומפה של בית הספר".

במשך רבע השעה הבאה היא הראתה לי את המסלול לכל כיתה וכיתה, היכן נמצא החדר שלי ועברה איתי על חוקי בית הספר.

"שיהיה לך יום ראשון נפלא, ואם תצטרך משהו אל תהסס לבוא אליי" היא חייכה.
היא הייתה כל כך נחמדה אליי שלא יכולתי אלא לחייך בחזרה היא גם הזכירה לי קצת את דודה שלי, דודה ליב. רק קצת יותר מבוגרת. דודה ליב, שהשארתי מאחור, במיאמי. השתדלתי להוציא את המחשבה מהראש, אסור לי להתפרק, פשוט אסור לי.

יצאתי מהמשרד של גברת קאופ והקור שוב חדר לעצמותיי.
התחלתי ללכת לכיוון הכיתה שבה התקיים השיעור הראשון שלי. פתאום התחלתי ממש להלחץ: מה אני עושה פה בכלל? בבית ספר שאני לא מכיר, בעיר שרק שמעתי עליה מסיפורים, בארץ זרה לי לחלוטין!