אקדמיית איסטווד

פרק 20- הסיפור של ג׳יימס

לא חשבתי שהחבורה שלנו יכולה להפוך להיות יותר מלוכדת, אבל מאותו יום שסיפרתי לאד ,מקס וג'יימס את האמת זה בדיוק מה שקרה. לאד, מקס, ג'יימס, ג'ני ולי הייתה יותר מחברות עכשיו. היה לנו סוד, מטרה משותפת. היינו בלתי נפרדים: בשיעורים, בהפסקות ובארוחות. בימים ובלילות. בדקנו את כולם סביבנו, בחנו כל אדם באקדמיה, חיפשנו כל פעילות חשודה אבל בינתיים החיפוש שלנו לא העלה דבר. 

בינתיים, ג'ני וקייט נהיו חברות טובות. הן דיברו בדרך לשיעורים, הפסיקו לתקוע אחת בשנייה מבטים עוינים בשיעורי ספרות, קייט ישבה איתנו לפעמים בחדר האוכל והגנה על ג'ני כשתלמידים היו מגעילים אליה.   מדהים איך הכל יכול להשתנות ברגע.                                                                                                                                למרות שהערכתי את כל מה שקייט עושה בשביל ג'ני ותוך כדי פוגעת בפופולריות שלה עצמה, לא סיפרנו לה את האמת על האקדמיה, (למרות שג'ני הפצירה בי שוב ושוב לחשוב על זה שנית). בעיקר בגלל שג'ני נכנסה למספיק צרות בזה שסיפרה לנו. חוץ מזה, קייט בכל מקרה תגלה הכל ביחד עם שאר השכבה בסוף השנה הבאה.

אני וג'ני היינו בחדר שלה, חושבים מה עוד אפשר לעשות כדי לתפוס אחרי שכל שאר הניסיונות שלנו לא הוכתרו כהצלחה רבה. שכבנו על המיטה של ג'ני זה לצד זה ובהינו במקום שבו הקיר נפגש עם התקרה. "טוב, די עם הדיכאון הזה" ג'ני התיישבה בתנועה מהירה "הבוגד הזה לא צריך להשתלט לנו על החיים". התיישבתי גם אני "את צודקת. בואי נניח לזה קצת". "תזכור שהבטחת שתיתן לי לצייר אותך. זה עוד לא קרה" היא הזכירה לי בשובבות. "אז זהו הזמן המתאים ביותר, דארלינג" חיקיתי את המבטא הבריטי הקל שלה. "היי!" היא קראה וצחקה. תחושת החמימות המוכרת התפשטה בחזי. ג'ני קמה להביא את ציוד האומנות שלה מהשולחן הגדול בכניסה לחדר ואני עקבתי אחריה במבטי. היא התיישבה מולי עם עשרות עפרונות צבעוניים בצבעים שונים וגיליון נייר והתחילה לצייר. "מה בדיוק אני אמור לעשות?" שאלתי נבוך."פשוט תשב שם ותהיה אית'ן. בדרך כלל אתה די טוב בזה" היא אמרה מרוכזת בציור. הרגשתי לא בנוח תחת כל המבטים הבוחנים שג'ני נעצה בי לכן התחלתי להסתובב בחדר. לג'ני זה לא הפריע, היא המשיכה לצייר כרגיל. התיישבתי ליד הפסנתר הלבן- זהוב שלה והתחלתי לנגן נעימה קלילה, מנסה להתעלם ממבטיה של ג'ני. "אתה מנגן הרבה יותר טוב ממני" ג'ני הרימה את ראשה מהציור. "את מציירת הרבה יותר טוב ממני. וחוץ מזה, אני לא הייתי בקומה של 7 שנים, אז היה לי קצת יותר זמן להתאמן" עניתי בציניות. ג'ני קמה ממקומה הנחיה את הציור בצד ואמרה "אני אמשיך אותו מאוחר יותר. זה כנראה ייקח לי קצת זמן". "כמה זמן לקח לך לעשות את הראשון?" שאלתי בסתמיות. "בערך שלושה שבועות" היא ענתה. "שלושה שבועות?!" לא האמנתי למשמע אוזניי. "כל פעם שנראה לי שגמרתי הייתי אומרת לעצמי שהעיניים שלך נראות אחרת או שלפנים שלך יש צורה קצת שונה. הציור אף פעם לא נראה לי מושלם, אפילו לא עכשיו. כנראה ששום דבר לא יכול להביס את המקור" היא אמרה בשקט. התקרבתי אליה ונשקתי לה במצח. "מה השעה עכשיו?" היא שאלה פתאום מבוהלת. "רבע לשש" עניתי "מה קרה?". "הייתי צריכה לפגוש את קייט לפני רבע שעה!" היא אמרה בהיסטריה "אני ממש מצטערת. אני חייבת ללכת" והיא רצה משם. למרות שהתבאסתי קצת שזמן הבילוי שלי ושל ג'ני נגמר היה לי עוד מישהו שהייתי צריך לדבר איתו- ג'יימס. מצאתי את ג'יימס במסדרון ולקחתי אותו לחדר שלנו בהסבר שאני צריך לדבר איתו על משהו חשוב. הוא הסכים ובא איתי. כשנכנסו לחדר שלנו התיישבתי על המיטה שלי והוא התיישב על שלו ואמרתי לו "לא הספקתי אפילו להודות לך על שהגנת עליי, עם כל הטירוף שהולך עכשיו. באמת תודה, זה ממש לא מובן מאליו. אני שיקרתי לך ובכל זאת בחרתי לעמוד לצידי. אני לא אשכח את זה" אמרתי בהכרת תודה. "בטח שאני אגן עלייך. אתה בן אדם טוב אית׳ן, לא משנה כמה החלטות שגויות קיבלת או תקבל בדרך. מצבים רעים גוררים תגובות והחלטות רעות אבל זה לא אומר שהאדם שעושה אותם הוא אדם רע זה רק אומר שרע לו" הוא אמר לי. ג׳יימס אולי נראה טיפש עם האהבה שלו למתיחות והתערבויות דביליות אבל בסופו של דבר הוא היה מאוד חכם. "תודה. באמת גרמת לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי" אמרתי לו "תגיד, אתה ומקס הכרתם לפני שהגעתם לפה, נכון?" שאלתי. "כן. הגענו ביחד" הוא ענה. "ביום שכל אחד מאיתנו סיפר את 'הסיפור שלו' אתה ומקס לא הייתם, אז אף פעם לא שמעתי איך הגעתם לפה" אמרתי לו. ג׳יימס התנשף והתחיל לספר "אבא שלי הוא איש הייטק מצליח שמבלה כמעט את כל זמנו בעבודה. אבא של מקס הוא השותף שלו" ג'יימס הסביר "כשהייתי קטן אבא שלי נתן לי הכול: הצעצועים הכי יקרים וחדישים, מחשבים, מכוניות על שלט. אבל מה שבאמת רציתי היה את תשומת הלב שלו, ואת זה אף פעם לא יכולתי לקבל. החיים של מקס היו דומים". "ואמא שלך?" שאלתי. "היא הייתה כמו אמא חד הורית. היא התמקדה כל כך בלגרום לבית לתפקד שלפשוט להיות איתי כבר לא היה לה זמן. אני לא כועס עליה, היה לה קשה להיות לבד כל הזמן. כמו שאמרתי קודם, גם החיים של מקס היו דומים לשלי אז אני ומקס גדלנו ביחד וגידלנו אחד את השני. הפכנו להיות החברים הכי טובים, עשינו הכל ביחד. כשהיינו בני 15 אמא שלי הציעה שנעבור לפה. עכשיו אני יודע שהיא ניסתה לשמור עליי, שהיא ידעה שאני שונה, על-טבעי. אני תוהה אם גם אבא שלי אבל בהתחשב שלפעמים הוא שכח בן כמה אני, הייתי אומר שלא סביר שהוא ידע" הוא נשמע מריר "אבל כמו שאמרתי לך קודם- אנשים הם טובים בבסיס. גם אבא שלי, רק שהוא עשה הרבה מאוד טעויות. בכל מקרה, לעבור לפה הייתה דרך להקל על אמא שלי. ידעתי שיוקל לה אם אני אגור פה ויהיה מישהו שידאג לי. להתקבל לפה היה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים. אני ומקס עברנו לגור באקדמיה והכרנו את אד, ואת כל השאר אתה יודע... וזה הסיפור שלי" ג'יימס סיים את הסיפור שלו. "וואו" התפעלתי "חתיכת סיפור". "כן" הוא ענה בפשטות. "אני מצטער שהיית צריך לגדול ככה" אמרתי בכאב. מדהים איך בתוך כל הקושי הזה גדל ילד כל כך אופטימי ופתוח. "זה בסדר, היו לי חיים טובים. יש הרבה אנשים שם בחוץ שהרבה יותר קשה להם. במובנים מסוימים, אני סתם מקטר על ההורים שלי כשאתה כמעט לא זוכר את שלך" הוא אמר. "אבל במקום זה קיבלתי חיים נהדרים עם דודה נהדרת עוד יותר" עניתי. "אולי בדרכים מסוימות כל אדם הוא "מסכן" יותר מאדם אחר" הוא מלמל "טוב זאת הייתה שיחה מדכאת לחלוטין" הוא אמר לבסוף בקול "אתה בא לארוחת ערב?". הנהנתי בראשי ושנינו יצאנו מהחדר והתחלנו ללכת לחדר האוכל. כשהיינו לשם אד ומקס כבר ישבו בשולחן הקבוע שלנו בקפיטריה. לקחנו אוכל מהדלפק הארוך שבצד החדר והתיישבנו ביחד עם אד ומקס. "איפה הייתם?" מקס שאל בסתמיות. "סתם, דיברנו" עניתי. "תגידו, כבר התחלתם ללמוד למבחן בהיסטוריה?" אד שאל ושיחה חדשה התחילה.

כעבור כמה דקות, ג'ני וקייט הגיעו גם לחדר האוכל. פנינו להן מקום והן התיישבו בנינו והצטרפו מיד לשיחה. דיברנו על הכל חוץ מהבוגד והמסדר, מנסים להעמיד פנים שאנחנו נורמלים, למרות שאנחנו לא. מנסים להעמיד פנים שהכל בסדר, למרות שהכול לגמרי לא. אבל להעמיד פנים שאנחנו חברים בלב ובנפש לא היינו צריכים, כי אחרי כל מה שעברנו ביחד, אנחנו כן.

היי כולם!💙,
אנחנו ממש כבר בפרקים האחרונים!🤗 אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.
אני יודעת שהפרק הספציפי הזה לא ממש חשוב עלילתית אבל מאוד רציתי איזשהו פרק ביניים.
אגב, הגענו ל-600 קריאות!!!🎉🎊
כל כך הרבה זמן היינו על 500 שהגיע ל600 הייתה ממש מטרה שרציתי להשיג כל כך הרבה זמן ובשני בערב נכנסתי להקליד את הפרק הזה וגיליתי שעשינו את זה!! היום זה יום ההולדת שלי וזה ברצינות המתנה הכי טובה שיכולתי לבקש🥰!! תודה תודה תודה זה סופר שימח אותי😘 (ברצינות הייתם צריכים לראות אותי: התחלתי לרקוד כמו משוגעת באמצע הסלון ולצרוח "600" ואחים שלי הסתכלו עליי במבט של: "אחות שלנו השתגעה סופית"😂)
אז... עד הפעם הבאה✨
Xoxo