אקדמיית איסטווד

פרק 15- שניה של שקט, וצחוק

הימים חלפו והפכו לשבועות שחלפו אף הם. ועם כל יום שעבר התחלתי להתקדם בשליטה בכוחות שלי עד שכבר הצלחתי לשלוט בהם כמעט לחלוטין. יכולתי לגרום לכל אחד לעשות בערך כל דבר שעלה על דעתי, וברגע שהפסקתי  לפחד ממה שאני מסוגל לעשות זה הפך להיות... טוב, זה אף פעם לא בדיוק כיף לשחק לאנשים עם המוח... אבל זה הפך למעניין. אפילו... למרתק, בעצם. הבעיה הייתה הרגשות שלי. כשרגשות שליליים תפסו פיקוד על הראש שלי הכוחות שלי ממש התחננו שאני אשתמש בהם, ובדרך כלל לא לטובה. ג'ני עודדה אותי כל הזמן והזכירה לי כמה השתפרתי בכל זמן שהיה לה. נראה שהכל הולך ממש מעולה. עד... עד שכבר לא.

זה התחיל כמו כל סיטואציה רגילה בכל יום רגיל. אני הלכתי במסדרון של המעונות בשעת ערב מוקדמת כי שכחתי את אחד הספרים שלי בכיתת היסטוריה כשראיתי התקהלות משונה סביב אחד הלוקרים. במרכז הקבוצה עמד נער מהשכבה מעליי, ונראה שהוא מדבר לכל מי שמוכן להקשיב. התקרבתי קצת והוא ראה אותי. הוא הסתכל עליי במבט נבזי ופתח את פיו "אתם יודעים? שמעתי שהיא יתומה בגלל שאבא שלה רצח את אמא שלה. שאבא שלה בכלא ושאף אחד לא רצה לקחת בת של רוצח" הוא ירק את המילים מפיו. הרגשתי גוש של כעס עולה בגרוני "רד לברכיים" פקדתי עליו ומיקדתי בו את כל כוחי. ההבעה הרובוטית שבשבועות האחרונים כבר הפכה למוכרת עלתה על פניו והוא נפל על ברכיו. כבר תכננתי לעשות לו דברים גרועים בהרבה כשלפתע הרגשתי ידיים קטנות אך חזקות נכרכות סביבי מאחור. "אית'ן, תעצור" היא אמרה. מדהים איך כל הכעס החונק נעלם כלא היה ברגע ששמעתי את קולה. שכל הרגשות השליליים מפנים מקום להרגשה של רוגע ושלווה. "בוא איתי" היא לקחה את ידי בידה והובילה אותי אל המדרגות.  לא הבנתי לאן אנחנו הולכים אבל הבנתי שביינתים יש רק כיוון אחד: למעלה. לבסוף הגענו לקומה האחרונה שהייתה רק מסדרון ארוך עם דלת גדולה ומעליה שלט ירוק מהבהב שעליו היה כתוב Exit - יציאה. ג׳ני פתחה את הדלת בדחיפה. וזה היה הרגע שהבנתי איפה אנחנו נמצאים. הגג. ג׳ני משכה שמיכה ממקום נסתר בקצה הקרוב לכניסה חזרה לבניין ופרסה אותה על הרצפה המאובקת. "נחמד לדעת שהשמיכה עדיין פה. אחרי כל כך הרבה שנים. הייתי באה לפה בתור ילדה כדי לצפות בכוכבים". "וואו את ממש מכירה כל חור במקום הזה. המעטתי בערכך". "כבר אמרתי לך לא להמעיט בערכי וכשאני אומרת שאני יכולה להתמודד עם הדברים האלה לבד זה אומר שאני יכולה להתמודד איתם לבד. אל תכניס את עצמך לבלגן שלי" היא הסתכלה עליי במבט חודר כאילו היא יכולה לראות לתוכי, לתוך החלקים הכי עמוקים של נשמתי. "אני מצטערת ג׳ני. פשוט לא יכולתי לשמוע אותו אומר את השקרים האלה עלייך ועל המשפחה שלך".  "לא כל החלקים שקריים. אבא שלי באמת היה רוצח. הוא רצח עשרות על טבעיים כי הוא חשב בדיוק כמו כל המסדר שהקיום שלנו נוגד את חוקי הטבע. פעם חשבתי שאבא שלי היה מוותר מזמן אם הוא רק היה מכיר על טבעי כמו שהוא הכיר אותי, שיהיה קשור אליו כמו שהוא היה קשור אליי. בין אם זה קשר דם או קשר רגשי. היום אני חושבת שאולי הוא סתם אגואיסט שניסה להציל את התחת שלו ושל הבת שלו ולעזאזל עם השאר". "את חווה עכשיו את מה שנקרא "משבר גיל ההתבגרות" דיכאון משתק ומחשבות פסימיות לחלוטין הן די חלק מתופעות הלוואי" פלטתי. כבר התחלתי להעניש את עצמי על הבדיחה המטומטמת והצולעת הזאת כשג׳ני התחילה לצחוק. צחוק אמיתי, משוחרר. תחושת חמימות משונה התפשטה בחזי למשמע הצליל של צחוקה וחייכתי לי חיוך קטן. "כדאי שנחזור. יש לימודים מחר" היא אמרה לי לבסוף כשהפסיקה לצחוק. "וואו. היית ילדה בת 10 הפכת לנערה בת 17 ועכשיו את מדברת כמו אישה בת 40" אמרתי לה. והוא שוב הגיע, הצליל המתוק של הצחוק שלה. לא הבנתי למה אבל לשמוע אותה צוחקת גרם לי להיות מאושר בצורה שאי אפשר לתאר במילים. פשוט אושר, אושר טהור. בלי טיפת עצב, כאב או דאגות. הגענו חזרה לקומה שלנו. נפרדתי מג׳ני בברכת לילה טוב ונכנסתי לחדר. אמרתי שלום לכולם, נכנסתי להתקלח לפני שאד יגמור את כל המים החמים ונכנסתי למיטה. חשבתי על ג׳ני. על מה שהולך בראש שלי כל פעם שאני נמצא לידה. מין תערובת מוזרה כזאת של אושר בלתי מוסבר וחרדת קודש על כל דבר שיוצא לי מהפה. למרות שכשזמן האמת הגיע פלטתי את כל הדברים שלא תכננתי להגיד.
אותו רגע עבר במוחי. ג׳ני יושבת על שמיכה בלויה מתחת לשמיים זרועי כוכבים, שנייה של שקט ואז הצחוק שלה. וזהו. הרגע הזה, הצחוק הזה. שוב ושוב ושוב ושוב בלולאה אחת אינסופית. ועם המחשבה הזאת, הרגע הזה עדיין עובר במוחי, נרדמתי.

היי כולם💙✨,
מקווה שנהנתם מהפרק, יצא לי קצת קצר.
פרק הבא יהיה פרק מיוחד😊🤗.
Xoxo♥️