אקדמיית איסטווד

פרק 11- האמת מתגלה

(המשך ישיר של הפרק האחרון מי שלא זוכר את הסוף כדאי שירפרף עליו קצת😁)
"המקום הזה...האקדמיה. זה לא סתם בית ספר רגיל" ג׳ני התחילה להסביר "והתלמידים פה, גם הם לא סתם תלמידים רגילים. "אנחנו שונים. כולנו, גם אתה. המקום הזה הוא המקום היחיד שבו אנחנו מוגנים?".
"מה אתם? מה אנחנו?" שאלתי אותה, מפחד מהתשובה.
"אנחנו מיוחדים. אנחנו צורכים מהנורמלי. יש לנו...כוחות. כישרונות יחודיים אך ורק לנו. אנחנו על-טבעיים. ככה נקראים אנשים כמונו".
במשך כל הזמן שג׳ני דיברה חיכיתי שמישהו יקפוץ מהצללים ויגיד "עבדנו עלייך" או משהו כזה.. אבל ג׳ני הייתה רצינית לגמרי, אפשר היה לראות זאת בפניה.
"מה הופך אותנו לכאלה? למה אנחנו שונים?" שאלתי בגמגום.
"אנחנו..." ג׳ני היססה ונראתה כמחפשת מילים "טעויות. טעויות גנטיות. יש אצלנו גֵן שונה מאחל ה"רגילים". בגלל זה לכל אחד מאיתנו יש כוח שונה. אצל כל גוף הגֵן מתנהג שונה" היא הסבירה  באיטיות, בודקת שאני מעכל הכל.
"אז מה הכישרון שלך? בעצם, יותר חשוב, מה הכישרון שלי?".
"אני חוזה, יש לי חזיונות נבואיים שבהם אני רואה את העתיד. לגבייך, אף אחד לא ממש בטוח, אתה "לא מוגדר" כמו רוב העל-טבעיים בגילנו, עדיין לא גילית את הכוח שלך".
"אז..מה שקרה בקרחת היער...זה היה חיזיון?" שאלתי אותה.
"כן" היא ענתה בפשטות, כאילו זה שיש לך חזיונות נבואיים זה דבר יומיומי.
"מה ראית החיזיון?" שאלתי אותה.
"לא משהו חשוב" היא אמרה במהירות. ראיתי שהיא משקרת, אבל החלטתי לא ללחוץ עליה. אם היא תרצה, היא תספר לי.
"מה שבטוח זה שאתה מתחזק" היא אמרה וקטעה את מחשבותיי "אחרת לא היו שולחים אותך לכאן". היא הוסיפה.
"ג׳ני, אמרת שזה המקום הבטוח היחיד עבורנו. בטוח ממה?" שאלתי אותה.
"מסדר המשולש" היא סיננה, ובעינייה ראיתי תערובת של כעס, שנאה ופחד. "הריגת על טבעיים היא משימת חייהם הנצחית. הם ארגון בינלאומי, הם בכל מקום והם לא יהססו לעשות כל מה שצריך כדי לוודא שאנחנו כבר לא נהיה בעולם הזה. המקום הזה מגן עלינו מפניהם. מהם, ומהפנתר בפרט".
"הפנתר?" שאלתי באימה.
"המוח המלוכלך שמאחוריו כל הארגון הנוראי הזה. אומרים שאף אחד לא יודע את זהותו אפילו חברי המסדר האדוקים ביותר. הוא קיבל את הכינוי שלו בגלל השיטות הערמומיות שלו" היא אמרה בלחישה, אבל היא הפחידה אותי יותר מכל צעקה ששמעתי לפני כן.
"ואת שונאת את המסדר." קבעתי עובדה. לא שאלתי. היה אפשר לראות זאת בבירור.
"ברור שכן, הם הורגים את בני מינינו" היא הסבירה.
"אבל זאת לא הסיבה היחידה נכון?" שאלתי בהבנה
"ההורים שלי...הם היו חלק מהמסדר. אבל הכל השתנה כשנולדה להם ילדה על טבעית. אני." היא התנשמה, כאילו כואב לה פיזית לספר את הסיפור.
"את לא חייבת לספר אם את לא רוצה" אמרתי בכנות.
"אבל אני רוצה לספר. יותר מידי זמן השארתי את כל הסודות האלה בפנים. עכשיו אני רק רוצה לתת לסכר הכאב להפרץ" היא אמרה והמשיכה לספר "אז כשאני נולדתי. ההורים שלי ידעו שהם יעשו הכל כדי להגן עליי, והתחילו לתכנן תוכנית בריחה. הם רצו להעלם, כך שאף חבר מסדר לא יוכל למצוא אותם. כשהייתי בת 3 באמצע הלילה, ראיתי את החיזיון הראשון שלי. ראיתי את המסדר הורג את ההורים שלי באשמת בגידה. אני זוכרת אותם, שני חברי מסדר מצמידים את ההורים שלי לרצפה ומשספים את גרונם. אני זוכרת שהפנתר היה שם, עם מסכה והגלימה המסורתית של המסדר. וכשהרגו אותם, הוא ראה הכל וצחק.
הייתי בת 3 והיה לילה, חשבתי שזה היה רק סיוט. אבל אחרי שנה, כשניסיון הבריחה של ההורים שלי נכשל, החיזיון התגשם והם הוצאו להורג. בחלק הזה של הסיפור, חשוב לציין 2 דברים: הדבר הראשון הוא שלמסדר יש מקור כוח מיוחד שגורם להם להיות דומים לכל טבעיים לזמן מוגבל. ככה הם הופכים שווים לנו הורגים אותנו. והדבר השני הוא שגם מיס סמית׳ הייתה חברת מסדר".
"רגע, מיס סמית׳ הייתה חברת מסדר?!" קטעתי אותה.
"כן. החברה הכי טובה של אמא שלי. עכשיו, אתה רוצה לשמוע את הסיפור או לא?" היא שאלה בעצבנות.
"ברור שכן" אמרתי במהירות.
"אז שב בשקט ותן לי לספר" היא אמרה והמשיכה  "אז ההורים שלי נכשלו והמסדר רצה להרוג אותם. והפנתר אכן היה שם והוא צחק. הוא. צחק. מאז נשבעתי כל יום ויום להתנקם בהם, בו בעיקר.
"אבל....איך את חיה? הם לא הרגו אותך?" שאלתי בעדינות.
"פה מיס סמית׳ נכנסת לתמונה. היא הספיקה לברוח איתי. ילדה קטנה בת 4. אבל לא לפני שאחד מחברי המסדר הספיק לקלל אותי בעזרת מקור הכוח שלהם. הוא הטיל עליי קללה שיום יבוא ואני אשקע בשינה נצחית. לאחר מכן, מיס סמית׳ הקימה את המקום הזה. מקום מוגן לעל טבעיים. מקום שבו המעצר לעולם לא ימצא אותנו. התחזיות התגשמו, והקללה קרתה. והייתי אמורה לישון לנצח. עד שאתה הגעת" היא אמרה וחייכה אליי.
"אז את סוג של יפהפייה נרדמת מודרנית?" שאלתי וצחקתי.
"בערך" היא צחקה ביחד איתי.
"אנחנו עוד לא בטוחים מה הכוח שלך, אבל מה שבטוח זה שאתה מיוחד וחזק יותר מכל על טבעי אחר. אית׳ן, אתה שברת ברגע קללה שהועלה בידי חבר מסדר בוקר. ואתה עדיין על טבעי קטין".
"תגידי, למה אף אחד פה לא יודע שום דבר על מי שהוא באמת? אתם מתכוונים לספר לתלמידים מתישהו?" שאלתי.
"ברור שכן, בשביל זה יש את האגף האסור בספריה. בסוף כיתה י"ב מגלים את הסוד לכל השכבה ומכניסים אותם לאגף האסור כדי שיגיעו עוד קצת על עצמם. וכאן שולחים אותם לסוג של מכינה בפרוורים של לונדון שם אתה מבין מהם הכוחות שלך ומטפח אותם. ואז אחרי שנה או שנתיים שאתה שם ואתה לומד על עצמך אתה יוצא לעולם. בדרך כלל על טבעיים מצליחים מאוד העסקים ובחברה. ואת הכסף הם תורמים לפה. ככה האקדמיה מתפעלת, על תרומות של על טבעיים בוגרים" היא גמרה להסביר.

"אני לא בטוח שאוכל לחזור לחיים הקודמים שלי. לא עכשיו." אמרתי לה.
היא נראתה שרויה בקונפליקט עצמי אך לבסוף לחשה "אז תישאר".
לא הייתי צריך שתאמר לי שוב.
המשכנו לדבר עד שלאחר כמה זמן ג׳ני פיהקה ונכנסה למיטתה. התחלתי ללכת לכיוון הדלת, ואז שמעתי את ג׳ני מאחוריי אומרת מילה אחת ויחידה "תישאר".
חזרתי חזרה לאחור והתיישבתי על מיטתה של ג׳ני והעברתי את ידי בשערה הרך. וכשהיינו שנינו כבר כמעט על סף שינה, הייתי בטוח ששמעתי אותה ממלמלת "איך לא חזיתי אותך מגיע?"
ואז הלילה סגר עלינו.

היי כולם💙,
היה לי פרץ יצירתיות אז קבלתם עוד פרק😁
ועכשיו, לפינת שאלות תשובות.
1. איך הרעיון של העל טבעיים עלה לך?
אני מתארת שזה פשוט זרם. רציתי לכתוב סיפור פנטזיה אבל לא רציתי לכתוב על משהו קיים כמו ערפדים או אנשי זאב כי אז את בעצם מוגבלת במה שאת כותבת לעולם שמישהו אחר יצר ואני רציתי לתת לדמיון שלי להשתגע. בגלל זה יצרתי "גזע" חדש לגמרי.

2. איך עלה הרעיון לשם מסדר המשולש?
אוקיי, אז זה די מעניין. למסדר המשולש היה אמור להיות שם שונה לגמרי. אבל לפני כמה ימים חלמתי חלום ובחלום שלי אחת הדמויות אמרה את השם מסדר המשולש. וכשהתעוררתי החלטתי להשתמש בשם הזה.

אז.. עד הפעם הבאה✨
Xoxo