בעוד השאלות שנשארו פתוחות הדהדו בראשי, גרמו לי לכאב, והחלישו אותי, העונות השתנו כעל כנפי הנשר. רק אתמול היה קיץ, והיום כבר החורף. בחנתי את פרוורי העיר שמכוסים בשלג לבן ונקי. השלג כנראה היווה סוג של התחלה. אולי התחלה טובה?
אולי התחלה לשלום?
או שאולי התחלה של הסיוט נורא מכל?
נהייתי רעבה מכל המחשבות , פעם ראשונה בעצם שאני מרגישה רעב אמיתי מתחילת התקיפה. ירדתי למטבח , וחיפשתי מה לאכול. דלת נטרקה 'וחשבתי שאולי אותו נער חזר. מדרגות המרתף נשמעו חורקות ועלתה במוחי המחשבה שהוא חזר. שמחתי לראותו . הוא שאל לשמי והתיישב בשולחן האוכל .עניתי "קרוליין .אתה? " ."קאי " השיב הוא שאל אם ברצוני לצאת החוצה השלג כלכך לבן. הוא ליווה אותי מחוץ לבית. הוא פסע לכיווני, וליטף את שערי הזהוב, שהיה כוסה בשלג טרי. התיישבתי על השלג. עוד אנקות כאב נשמעו. נרתעתי לקול האנקות, אך קאי, לא הופתע כלל וכלל. רציתי לשאול ולברר עליו עוד ועוד. אבל. הוא שתק. לא רציתי להפר את השקט התמידי. השקט הצורם. השקט הכואב. השקט המחליש. רציתי לצעוק, אבל בעודי יושבת בחוץ, הפחדים רק התגברו והתגברו. הכביש היה שומם מתמיד. מכוניות מעוכות , ומכוסות בדם היו בכבישים. כנראה שהם לא הצליחו לברוח. רעד עבר בגופי, בעוד אני חושבת על קץ חיי. מחשיבים אותי לילדה קטנה וחלשה. אבל הינה ההוכחה, נשארתי כאן. בפרברי העיר.
בחיים.
