ליסה קראה בפתאומיות, "עכשיו אני יודעת מאיפה אתה מוכר לי אתה סאם". "סאם". אמרתי. " את מהמשפחות בדיוק כמונו". הוא חייך ואמר ,"אני שמח לפגוש אותכם מאז התקיפה סימן לחיים לא ראיתי ..". "אולי נעזור לך? " ,הציעה ליסה .והוא אמר " זה מאוד יעזור לי ". יצאנו מהחדר והתחלנו בחיפוש התפצלנו בקומה, ליסה חיפשה את ,הספר במחשב, בכל השמות האפשריים אני חיפשתי בארכיון. וסאם חיפש בין הספרים .כעבור רבע שעה בערך ליסה התייאשה ,ואין לה שמות אפשריים. ובאה לעזור לי בארכיון, מלא דפים היו שם וספרים מאובקים. ואז הוא פשוט היה שם מתחת לאף שלנו, ליסה רצתה שנציץ בו ,אבל לא הסכמתי לה .קראנו לסאם והוא שמח לראות את הספר בידינו הוא חטף אותו במהרה. הוא חייך חיוך תחמן, ורץ בכיוון המדרגות לקומה התחתונה. הוא מילמל כמה מילים כנראה חסרות משמעות, ועזב את הבניין. קודם נשמעו פסיעות ואז הוא פתח בריצה, שהסעירה את כל הרחוב. " מהו סאם?" שאלתי. " מי הוא?" תהיתי. אבל ליסה לא ענתה לי. היא נשארה מרותקת למעשיו. נשארה דוממת. לא זזה. ומבטה עדיין אותו המבט, שנראה על פנייה בפעם הראשונה שראתה אותו פה. היא בעטה בספרייה, ומדפי העץ החורקים, קרסו, והספרים נפלו, והתפזרו. וחלקם נקרעו. " למה את ככה?" שאלתי אותה, בעודי מרימה את הספרים מהריצפה, ומנקה מהם את האבק. " כי אני אוהבת אותו" אמר ליסה, משפילה את ראשה.
" את אוהבת את סאם?" שאלתי מופתעת. למרות שאני בעצמי התאהבתי בו. היופי שלו, הנחישות. והמבט בעיינים, שבאמת מחמם את הלב. " והוא שוב הלך. הוא שונא אותי. הוא כל הזמן בורח ממני" אמרה, ודמעה זלגה במורד לחייה החיוורות כשלג. "הוא לא שונא אותך" ניסיתי להכחיש. אבל לא הצלחתי להסתיר את אמת. מאז ומתמיד ניחנתי " בכישרון" לא לדעת לשקר. " פשוט לכי" אמרה ליסה, בעודה בועטת בספרים, ומרחיקה אותם ממנה. האבק עלה, ונחנקתי מעט. פיזרתי את האבק באוויר, מנסה למצוא את דמותה, ולנחם אותה. אבל כשהאבק נעלם. גם ליסה נעלמה. משב רוח דרומי נשב מבחלון שלפני כמה רגעים היה סגור. ליסה. היא בעקבותיו.
