. אותה מוסיקה שהתנגנה במרתף נשמעה באויר הקפוא . גופת נהג האוטובוס נזרקה לעברי ,צרחתי בפחד ובראותי שקאי נעלם ,חשבתי "איך סמכתי על נער שאיני מכירה?" . רצתי אל ביתי ,וניסיתי להיכנס .אבל סוג של כוח על טבעי ,חסם את הדרך. ראיתי את הצל של קאי עובר במסדרון ,ומוביל אחריו עוד צללים .אך שום אדם לא עבר .ושוב אותה שאלה עלתה במוחי "מי או מה הדבר שתוקף ?". רק אני ועוד מעט אנשים נשארו בחיים רובם מסתגרים בבתיהם ואני לבד עזבתי ,את הדבר היחיד שנשאר לי לאן אפנה ? נזכרתי בן רגע, בחלון חדרי. החלון נמצא בקומה השנייה. אני זוכרת את ילדותי, כשהורי עדיין היו בחיים. רציתי בילדותי, בית עץ. על עץ מאוד גבוה. אבל כל עציץ, או צמח כלשהו , שניסינו לשתול בגינה, מסיבה מוזרה כלשהי, הצמחים פשוט נבלו. כמות המים בה השקנו אותם לא הייתה משנה דבר. אבי, החליט לבנות לי סולם עץ, שמטפס במעלה קיר הבית החיצוני. עליתי על הסולם בזריזות, למרות סופת השלגים שהתגברה, והתגברה, בכל רגע. עליתי במהירות כפולה מיכולתי. עד שהגעתי לחלון. ניסיתי לפתוח את החלון, אבל הכוח העל טבעי, השפיע עליי, וגרם לי ליפול על האדמה, המכוסה בשלג. נפלתי ורגלי נפצעה. דם. זה מה שראיתי. דם מסביב לגופי. דם אדום, בשלג הלבן. זה לא דבר שאפשר להסתיר. האוויר קפא, וכך גם נשימתי. המזיקה התנגנה שוב. והרגשתי משהו עובר לידי. עצמתי את עיניי, ושמעתי קולות: " יופי קאי. הרגת אותה! אי אפשר לתת לך שוב משימה. היא השריד האחרון ממשפחת קלורייט! היא השריד האחרון מהמשפחה עם הרמז!" הצעקה התגברה ממילה למילה. " אתה חסר תועלת!" נשמעה צעקה. האוויר חזר למצבו הקודם ,הקר והקודר. קאי התכופף אליי, ליטף את שערי ואמר בקול שנשמע מבטיח :" את תיהי בסדר" אמר. "את תיהי בסדר" לחש.
