בעודי יושבת מחוץ לבית,יורד שלג. שלג שחור. שלג לא רגיל .לא כמו השלג הלבן, והמזמין לצאת אליו. לא ידעתי מה לעשות .נשארתי לבד, בלי המשפחה, בלי קאי, בלי אף אחד. חשבתי על המילים של אשת נהג האוטובוס, והבנתי שאם ביתי נלקח ממני, אקח את הבית שלה. רצתי אל שכונת הפאר, שלפני התקיפה הייתה לבנה ונקייה .גברים ונשותיהם, עברו לבושים חליפות ושמלות מלמלה ורודות . עכשיו הכל נהרס ונשחט ,מלא דם . השלג השחור מתחיל למלא את הרחוב .הגעתי אל כניסת הבית של נהג האוטובוס ואשתו. מספר 13 זה המספר. נכנסתי, ונעלתי את הדלתות והתריסים, ועליתי לקומה השנייה. למרות שהבית, נחשב לבית פאר, הבית עצמו, לא גדול. כשהגעתי לקומה השנייה, ראיתי רק דלת אחת. דלת לבנה. דלת שנראת, כאילו משהו רשמי , נמצא מאחורייה. פתחתי את הדלת, ומה שראיתי, זאת רק מיטה. מיטה אחת. קטנה. על המיטה הונח טלפון. הרמתי אותו, והנחתי אותו בזהירות על כפות ידי, שרעדו מפחד. בטלפון, הושארה הודעה קולית. היא עדיין לא נפתחה. לחצתי על ההודעה, והקשבתי בחדות. נשימות. זה מה ששמעתי. נשימות, כבדות, ועמוקות. הפחד הציף אותי. ואז נשמעו המילים. אלה היו רק מילים אחדות, אבל הם היו מאוד משמעותיות. "כל הכבוד גרייס, הכנסת אותה לביתך. היא לא תצליח לצאת בקרוב. עכשיו אנחנו לא צריכים אותך. אנחנו לא צריכים אותך יותר". השלכתי את הטלפון מחשש לרצפה. והבנתי, שנכנסתי למלכודת.
