בסוף היום ורד ואני חזרנו הביתה ביחד, כי מסתבר שאנחנו גרות דיי קרוב.
העיר הזאת הרבה יותר גדולה מהעיר שגרתי בה לפני, כל הרחובות פה ענקיים ויש הרבה מכוניות ברחובות שנוסעות ממש מהר שזה לפעמים מפחיד כמה מהר הן עוברות לידינו.
יש מלא כיכרות עם פסלים ובתים עם גדרות והרבה רצפות במדרכות שזה מסיח את הדעת.
יש הרבה אנשים שהולכים מהר עם הטלפונים באוזניים וכלבים ברצועות שנובחים כל הזמן ועושים קקי על עצים.
ורד ממש אוהבת פרחים. כל פעם שעברנו ליד פרחים או שיחים ורד תמיד עצרה קצת להסתכל עליהם. בהתחלה זה היה נחמד, אבל אחר כך זה התחיל קצת לעצבן. אבל לא אמרתי כלום.
זה היה קצה של איזה רחוב, והכמה בניינים שבקצה עוד לא עברו חידוש כמו כל שאר הבניינים בעיר הזאת והם נראו ממש רע. זיהיתי את אחד מהם, כמו זיכרון של זיכרון, אבל לא הייתי בטוחה למה.
היו להם הרבה קירות מתקלפים בצבע שתן, ומרפסות ישנות כאלה שזה פשוט תריסים על הקיר, וכאלה של מזגנים מטפטפים מסתובבים שפולטים אוויר חם.
ילדה אחת רצה מהפתח של הבניין הזכור עם פנים אדומות לגמרי וחלפה על פנינו. אני חושבת שהעיניים שלה דמעו קצת.
הרגליים שלה עם הכפכפים טופפו על המדרכה המטופחת הטהורה כניגוד מוחלט, והקוקיות שלה עפו מאחוריה כאילו הן מצליפות לנו בפנים מרחוק. היא לבשה מכנסי טרנינג גדולים ודהויים שלא היו באופנה אף פעם כנראה.
כשהיא עברה לידנו הפסקנו לדבר והלכתי עם הראש במדרכה והתרכזתי במלא רצפות שיש שם כדי שהילדה לא תחשוב שאני בוהה בה.
אחרי שהיא התרחקה והמשכנו ללכת ורד ואני הסתכלנו אחת על השנייה ולא אמרנו כלום.
"היא תמיד עושה את זה, ראיתי אותה לפני. הם ממש מוזרים." ורד אמרה בלחש, כאילו הילדה מסתכלת עלינו מאחורה במבט מאשים עם העיניים שלה שמתחתיהן עיגולים שחורים והמון נמשים.
"כן, גם אני רואה אותה לפעמים כשאני עוברת פה," אני אומרת גם בלחש, למרות שאני יודעת שהילדה לא באמת מאחורינו, היא בטח כבר לא ברחוב הזה עם כמה שהיא רצה מהר. אני אומרת את זה בלחש כי זה מה שוורד עשתה, ואני מרגישה שאם אני לא אלחש היא תיעלב.
שמענו צעקות מהבניין והבנתי פתאום למה אני מכירה אותו. הם תמיד צועקים.
הצעקות האלה עשו לי קווץ' בלב. הרגשתי כאילו הכל חשוך פתאום ואני נופלת ואני נופלת ואני נופלת וזה בעצם הבית שלי וזה בעצם אבא ואמא וזה בעצם לפני ארבע וחצי שנים ואני רוצה לצאת מפה, תנו לי לצאת מהזיכרונות האלה החוצה.
"זה פשוט עצוב שיש אנשים כאלה בעולם, ועוד בעיר שלנו." ורד מנענעת את ראשה בידענות.
לא ידעתי מה לומר, אבל ידעתי שלא משנה מה זה יהיה זה יעצבן אותה. ורד מתעצבנת בקלות.
ואז המשכנו ללכת ודיברנו על דברים אחרים, ואז ורד עצרה והבנתי שהיא הגיעה לבית שלה. גם הבנתי שפתאום הרחובות לא מוכרים בכלל ושעברנו את הבית שלי מזמן. מסביבי ראיתי רק בתים פרטיים ענקיים והרגשתי כל כך מטופשת.
"טוב, לא יודעת למה באת עד לפה, את גרה לפני זה. אבל בכל מקרה, ביי." ורד אמרה ונכנסה דרך השער לבית שלה.
הייתי צריכה להסתובב לכיוון שבאנו ממנו ולהגיד משהו כמו "נכון, אוי, סליחה, ביי," אבל הרגליים שלי נשארו נטועות במיליונתלפים המרצפות במדרכה והמילים של ורד נשארו תלויות באוויר ואני רציתי לתלות את עצמי.
חזרתי אחורה בסוף, אבל חזרתי אחורה מידי ושוב עברתי את הבית שלי.
הבנתי ששוב לא שמתי לב לאן אני הולכת כשראיתי את הפרצוף של הילדה על הספסל מולי. הילדה שרצה מקודם מחוץ לבניין ישבה על ספסל.
הורדתי את התיק ושמתי אותו על הרצפה. זאת הייתה הקלה, לא שמתי לב כמה כבד הוא היה.
התיישבתי לידה. ידעתי שהילדה מסתכלת עליי כשאני עושה את זה. הסתכלתי עליה חזרה.
והסתכלנו והסתכלנו והסתכלנו והסתכלנו.
נאנחתי ונשענתי לאחור ככה שהמשענת תומכת בי והסתכלתי על העיר הזאת שיש בה הרבה פסלים ושיחים גזומים מאוד ומעט מאוד שקט. אבל עכשיו נראה לי שהיה לי ולילדה קצת שקט.
הרגשתי אותה, בתוך הלב שלי. זה היה קורה לי עם אלמוג, הייתי מרגישה אותה כאילו המוח שלי מלטף אותה. זה לא מגעיל, אל תסתכלו עלי ככה. זה דיי מדהים.
אבל הפעם הרגשתי את הילדה כי הצעקות של הבית שלה הדהדו לשתינו בראש.
המילים רפרפו לי על השיניים ולא ידעתי אם לומר אותן. לא ידעתי מה הן יהיו.
"ס-סליחה." מילה עזבה לי את הפה בכוח. פתחה לי את השפתיים ונמלטה אל האוויר לפני שאספיק לתפוס אותה. משהו בתוכי רצה לומר לסליחה הזאת לרוץ מהר.
ואז קמתי ושמתי את התיק והתחלתי ללכת כאילו התפילה שלי לסליחה בעצם הגיעה בטעות לרגליים שלי.
וידעתי שהפעם העיניים שלה עם הנמשים כן מסתכלות עליי מאחורה והפעם העזתי להסתכל אחורה ונראה לי שאפילו חייכתי קצת.
הרגשתי בכל כולי את הספסל על הישבן שלי וידעתי שוורד הייתה שונאת אותי אם היא הייתה יודעת שעשיתי את זה.
