הלכתי בתוך הלבן. לבן לבן לבן לבן לבן לבן לבן לבן.
ובאיזשהו שלב כבר היה קשה מידי להתעלם מהקוצים השרכיים שעל הרצפה, אז הסתכלתי למטה וראיתי רק ורדים. הסתכלתי למעלה וראיתי את ורד צמודה לאיזה קיר למרות שלא היו שם קירות בכלל.
זה... זה בתוך זכוכית? לא. זה לא. הוורדים סתם מגנים עליה כמו כלוב.
"היי." אמרתי בקול השקט הנחמד שלי שאני מדברת בו לוורד בדרך כלל.
העיניים שלה נפקחו והיא... עיקמה את הפרצוף שלה, כאילו יש פה איזה ריח ממש מאוד מסריח. היא הסתכלה לצדדים, כאילו היא מחפשת משהו או מבינה משהו פתאום. היא כאילו בכוונה לא הסתכלה עליי, וגם כשהפנים שלה פנו אליי היא הסתכלה ישר דרכי.
"בואי, אני אעזור לך," התקרבתי ונגעתי באחד הוורדים.
"לא," השפתיים שלה אמרו והרגשתי דקירה באצבע שהרגישה כמו ענן. הסתכלתי על האצבע והיה שם בקצה גוש דם.
"לא, לא, לא, אין סיכוי את באה עכשיו!!" אף פעם לא רציתי משהו כמו שרציתי עכשיו. לקחתי את הידיים שלי בידיים וקרעתי את השרכים כאילו הם מסטיק אבל מהסוג שנקרע.
תפסתי לה ביד הכתומה-ורודה-אפרסקית המושלמת שלה, כאילו היא שמה על כל העור שלה טונה איפור בגוון יותר חזק לה ממה שמתאים לה באמת. היד שלי לעומתה הייתה כל כך לבנה וחלבית.
הסתכלתי עמוק על היד שלי וראיתי את העורקים שלי במפרק. הם היו ירוקים כמו ברווזים. ירוקים מאוד.
תפסתי אותה וגררתי אותה על הרצפה כמו מגב וכל השרכים נעלמו. המשכתי ללכת איתה ביד שלי כאילו כל רגל שלי היא משקולת בטון ענקית שעושה בום.
הייתי החלטית. אני לא מכירה את הצד הזה בי. מה זה לוקח כדי לגרום לבנאדם להתחרפן עד שהוא פשוט רוצה לשרוד? אני מרגישה שזה הישרדות. כאילו אני טובעת ומחזיקה במים רק בשביל נשימה.
"הנה היא!" צווחתי כשראיתי את שמש במרחק. אפילו לא ידעתי שאני מחפשת אותה.
תפסתי בקצה של החולצה שלה ומשכתי אותה ממשטח המתכת שהיא שכבה עליו. היא לא עשתה כלום ולא עזרה לי לגרור את עצמה, אבל היא לא התנגדה כמו ורד. היא חייכה אליי.
הפלתי את שתיהן על הרצפה והמשכתי לצווח. "נהדר! עכשיו מה אני עושה? מה אני עושה?"
הסתכלתי למעלה, הכי למעלה, וראיתי חור ענק בתקרה הלבנה. הייתה שם עין ענקית מסתכלת על שלושתנו. העין שלי.
"גילי?" צווחתי והיא מצמצה.
אוי. זאת גילי. מה שאומר שאני... אני לא גילי! אני אלמוג!! אני אלמוג! אני אלמוג. טפחתי על הברכיים שלי כמה פעמים כדי להרגיש בתוך עצמי.
ראיתי את הפרצוף העצוב העצום שלה מבעד לחור וטיפה אחת נפלה מהעיניים שלה ישר אל הראש שלי, וורד ושמש כבר לא היו לי בידיים הן נעלמו.
"לא!" שמעתי צווחה בקול שלי אבל לא שלי. זאת הייתה גילי.
טונה מים נפלו מהחור. טונה. אני לא יכולה לנשום. אני... אני לא יכולה לנשום הצילו!! רטוב! רטוב לי! אני טובעת! אני טובעת! גילי, תפסיקי לבכות בבקשה!!
התעוררתי והבנתי שברח לי פיפי במיטה.
