היום היה מחר ושוב הייתי עם ורד כל היום.
חוץ משיעור מדעים שנתנו לנו עבודה בזוגות אבל המורה בחרה אותם, אז הייתי עם ילד אחר.
בהפסקה אחר כך ורד הייתה עצבנית ואמרה כמה שזה ממש לא בסדר שלא נתנו לנו לבחור את הזוגות. אני חושבת שזה בגלל שהיא הייתה עם ילד שהיא שונאת, אבל היא לא ממש אוהבת אף אחד בכיתה חוץ ממני.
חוץ ממני יש כמה בנות בתיכון שהיא מעריצה וחושבת שהן ממש מגניבות, אבל האמת שאני דיי שונאת אותן. אני מתנהגת כאילו הן מגניבות גם.
לי דווקא לא הייתה בעיה עם הילד שקיבלתי, עבדנו דיי טוב. לא חושבת שאני אדבר איתו שוב, אבל לפחות עשינו את העבודה בסדר.
"אני הייתי צריכה לעשות את כל העבודה ואפילו לא היה לו אכפת! זה כל כך לא בסדר, אני חייבת ללכת להתלונן." ורד המשיכה.
"מה המורה כבר תעשה?" שאלתי.
"תיתן לי את הציון לעבודה ולו תוריד ציון כי הוא לא עשה כלום."
"היא תאמין לך? איזה הוכחה יש לך?"
"אני הולכת עכשיו," היא צעדה בסערה.
ואז עצרה והסתובבה אליי כי המשכתי לעמוד במקום והסתכלה אליי במבט של "נו, את באה?" כמו כלב שאומרים לו קדימה ומושכים לו ברצועה כמו כל האנשים עם הכלבים שמסתובבים ברחובות כל הזמן.
אז הלכתי אחריה והגענו לחדר מורים ועמדנו בדלת ורציתי שהאדמה תקבור אותי.
ורד דיברה עם המורה ואני עמדתי בצד. בסוף לא יצא מזה כלום וחזרנו לכיתה כי היה צלצול.
אני יודעת שוורד אוהבת לעמוד על שלה, וגם על שלי, אבל... לא יודעת מה האבל. אבל יש אבל.
ורד הזמינה אותי לבוא אליה ישר אחרי בית ספר. התקשרתי לאמא שלי והיא הסכימה אבל אמרה לי לחזור בשלוש.
הלכנו ברחובות עד לבית שלה, ומזל שהיא הייתה כי אין סיכוי שהייתי זוכרת את הדרך. עברנו שוב ליד הבניין המכוער ההוא והפעם לא היו צעקות.
הסתכלתי למעלה וראיתי שכמה מהמרפסות האלה שהן פשוט תריסים בתוך הקיר פתוחות.
באחת נמוכה יותר הייתה אישה עם מטפחת מסביב לראש שקיפלה כביסה או תלתה כביסה, אני לא ממש בטוחה. כל הבדים היו כבר חסרי צבע והאוויר החם מהמאווררים האלה שעל הבניין נפלט עליה.
באחד החלונות הגבוהים יותר ראיתי את הילדה ההיא. היא ידעה שזאת אני. היא ידעה שאני יודעת שזאת היא. הייתה בינינו ידיעה כזאת כמו זרם חשמלי של "כן". חייכתי אליה למעלה מעבר לראש של ורד והיא חייכה חזרה, כאילו יש לנו סוד כזה שרק שתינו שותפות לו. ובאמת היה לנו, אתמול ישבנו על ספסל.
ואז ורד תקעה בי מרפק כי היא חשבה שאני בוהה בילדה למעלה וזה לא מנומס.
הרגשתי שאני רוצה לומר לוורד שזה בסדר. רציתי לומר לוורד שתפסיק כבר להתנשא מעל הבניין הזה. רציתי לומר לה משהו, אבל ידעתי שאסור לי.
אסור לי, זה היה חוק. ואני יודעת שלדבר אל ורד עכשיו, או לדבר עם הילדה מהבניין בכלל הוא לעבור על החוקים. לא ידעתי מהם עד הסוף, אבל ידעתי שמשהו רע יקרה אם אני לא אציית להם.
הגענו שוב לשער הענק ההוא והפעם נכנסתי פנימה עם ורד במקום לעמוד בחוץ עם רגליים במרצפות.
היה להם גם אוטו לבן גדול שם, בטח עם שש מושבים, ואבנים גדולות כאלה שהם שביל הכניסה ואז מגיעים לדלת עץ גדולה.
היא דפקה בדלת ופתחה לה אישה זקנה שנראית נחמדה. ורד שאלה אם זה בסדר שאני אהיה אצלם עד שלוש והאישה אמרה שכן.
נכנסנו וורד ישבה ליד השולחן הגבוה, יש להם שולחן אחד גבוה קרוב למטבח ושולחן אחד נמוך וגדול עם הרבה כיסאות. אין לי מושג למה צריך שני שולחנות, אבל אני יושבת לידה.
מסתבר שהאישה הזקנה היא לא סבתא של ורד אלא המנקה והמבשלת והמטפלת. היא שמה לנו שניצלים ופירה על הצלחת, ואת שניהם היא הכינה בעצמה. הם היו ממש טעימים, כאילו ממש ממש טעימים.
בדרך כלל בבית שלי שניצל אומר שאנחנו מוציאים מהמקפיא שניצל קפוא מוכן מראש ומחממים במיקרו. אמרתי את זה לוורד והיא אמרה שזה מגעיל ומעובד ואין סיכוי שהיא או מישהו מהבית שלה היה נוגע בזה.
הסכמתי איתה ואכלתי עוד מהשניצל הלא מעובד.
אחרי האוכל אנחנו עולות לקומה השנייה. אנחנו בחדר שלה ויש לה חדר גדול עם הרבה בגדים ומחשב נייד. היא מראה לי כל מיני דברים במחשב הנייד ואני מקשיבה ומסתכלת ומהנהנת הרבה.
היא גם יורדת למטה ומביאה לנו עוגיות ואני אוכלת הרבה וזה טעים, היא אומרת שזה מותג מאמריקה ושהוא הרבה יותר טוב מכל מה שיש בארץ.
אחר כך היא מציעה שנלך לשחק במחשב, וקצת התבלבלתי כי המחשב ממש פה. אבל היא אומרת שיש להם עוד מחשב במשרד של אבא שלה ושם יש את המשחקים, אז אני הולכת אחריה.
היא משחקת שם במשחק מחשב שעולה כסף אבל רק אחד יכול לשחק ואני לא יודעת איך לשחק במילא, אז אני יושבת בכיסא השני קצת מאחוריה ומסתכלת.
הזמן עבר מאוד מהר וכשאני יורדת לקומה השנייה כבר ארבע ואימא שלי התקשרה אליי שלוש פעמים והיא ממש כועסת. זועמת, זאת המילה.
אני אומרת לוורד סליחה שאני חייבת ללכת ממש עכשיו, והיא קצת מתבאסת ומשכנעת אותי להישאר אבל הפעם היא לא מצליחה לשכנע אותי ובסוף אני הולכת ומסתכלת הרבה אחורה על הבית שלה.
ורד כל כך נחמדה שהיא חברה שלי, ועוד חברה כזאת טובה, והיא הולכת איתי הביתה ומזמינה אותי לבית שלה. אני אסירת תודה.
אני רואה מרחוק את הבניין של הילדה ומרגישה את הסוכר מהעוגיות בפה שלי.
אני פונה לרחוב שלי ואין לי זמן להתקרב לבניין כי כל שנייה אומרת שאמא שלי כועסת יותר. הבטן שלי מלאה בשניצל לא מעובד ועוגיות מאמריקה והמשחקי מחשב שעולים כסף מרצדים לי מול העיניים.
אני מגיעה הביתה ושוכחת שיש בניינים מכוערים בעולם לרגע.
