עוד יום. עוד דרך הביתה.
עוד "היי גילי", עוד "היי שמש", מבעד למרפסת הישנה עם התריסים. עוד מבט מוזר של ורד.
אני מרגישה כאילו יש לי אגרוף בבטן כל הזמן. הכל מוזר איתי ועם ורד.
פעם אחת קיבלתי יותר ממנה במבחן והיא כל הזמן אמרה שאני החכמה בטון ממש ציני ורציתי למות. היא כל פעם לוקחת את זה ממש קשה ואז היא בוכה ובורחת ואני אמורה להיות החברה הכי טובה שלה אבל אני לא יודעת מה לעשות.
ורד ממש שונאת את כולם חוץ ממי שהיא אוהבת. יש לי מזל שאותי היא אוהבת. היא גם אוהבת כמה בנות מאיזה חוג שיש לה שהן בול אותו דבר כמוה רק עם בתים יותר קטנים.
שמש ואני לא מדברות כל כך הרבה ולמרות זאת אני מרגישה שהיא חברה יותר טובה שלי מוורד. סתם. ורד היא החברה הכי טובה שלי. מהסוג של חברות הכי טובות מושלמות תאומות לנצח לתמיד. אני ושמש פשוט... חברות.
ורד הכי שונאת את שמש. היא מסתכלת עליה ממש מוזר, למרות שרוב הזמן היא פשוט לא מסתכלת עליה. אבל היא גם לא מסתכלת על המרצפות במדרכה, אלא ישר קדימה.
הצעתי לה לדבר עם שמש פעם אחת, אבל מאז אני לא אומרת את זה יותר. עברתי על החוקים מאוד לגמרי.
אני מרגישה שוורד על סף שבירה.
היא מחורפנת על כל הראש. ההורים שלה סבבה וממש נחמדים וממש מושלמים אבל אח שלה הקטן מופרע ונראה לי שיש לו איזה בעיה אבל לא שאלתי. הוא הולך לבית הספר הדמוקרטי הפרטי שעולה הרבה כסף, זה בגלל שבבית ספר רגיל לא היה לו טוב. אני רואה אותו לפעמים על האופניים ממחוץ לחלון חוזר מהבית ספר שלו והוא נראה לי מחורפן כמו ורד. ורד ממש שונאת אותו.
ורד רוצה להסתובב רק עם אנשים שהם כמוה אבל לא באמת כמוה כמו אח שלה, אלא כמוה כמו ללבוש שמלות בצבע ורוד. אני לא יודעת אם אני לגמרי כמוה, אבל כשהיא איתי שזה בערך כל הזמן אני מרגישה שאני חייבת לנסות להיות כמוה.
אני רוצה לפעמים להיות אותו הדבר כמו מישהו. טוב, הרבה מאוד פעמים. אני ואחותי התאומה היינו פעם בדיוק אותו דבר וזה היה כל כך נחמד. אבל עכשיו אני לבד.
אבל להיות אותו דבר עם ורד זה לא כיף, ואז אני לא מצליחה ויש לי אגרוף בבטן.
שמש הכי שונה מוורד ונראה לי שזה למה היא הכי שונאת אותה בעולם.
אז זה היה היום. היום בה' הידיעה, ששינה הכל. ורד ואני חזרנו הביתה שוב.
ורד בכתה הרבה היום כי היא קבלה ציון גרוע במבחן והיה לה יום רע ודיברתי עם מישהו אחר. כל דבר שהיא אמרה היה בציניות, והיא שנאה אותי ממש.
היא רעדה הרבה כאילו כל דבר יכול לפוצץ אותה ולגרום לה לירוק אש מהפה שתיפול על המדרכה ותהרוג הרבה נמלים. הפנים שלה היו אדומות והקול שלה היה צרוד.
השמש יקדה על השיער הבלונדיני שלה וגרם לו להיראות קסום וטהור. השמש על השיער שלי סתם הפכה אותו ללוהט וגרמה לו להיראות שמנוני. הציפורים צייצו בחוסר הרמוניה, כמו מסמר תקוע בראש.
הרבה מכוניות עברו ממש מהר וחרקו. אותי זה לא הפחיד כי התרגלתי, אבל ורד ממש התעצבנה וקפצה כל פעם שהם עברו. היא אפילו לא עצרה ליד הפרחים.
עברנו ליד הספסל ושמש הייתה שם. אמרתי לה שלום. השיער הג'ינג'י שלה נראה מדהים ומלא חיים בשמש היוקדת.
"היי גילי."
ואז ורד התפוצצה.
היא בעטה בשמש. כן, היא בעטה בשמש.
שמש קפצה בהפתעה וברחה קצת.
התמקדתי פתאום כי נראה לי שאיבדתי את המוח שלי לשנייה, הייתי כל כך על אוטומט ואז האוטומט נשבר כמו הזכוכית בין ורד לשמש. וזה היה מכוער הרבה יותר מכל בניין.
ורד רדפה אחריה ונתנה לה אגרוף בבטן. לא המטפורה מקודם, אשכרה אגרוף בבטן.
שמש ברחה לכביש וורד אחריה, אגרופיה שלופים ובום בום, בום!
הן שתיהן בכו.
ורד נתנה לה אגרוף אחרון בבטן באמצע הכביש.
ואז אחת מהמכוניות הלבנות הענקיות האלה עברה.
...
...
..
.
עמדתי עם התיק על הגב וראיתי את המכונית הלבנה הופכת לאדומה.
