"אני חושבת שזה משתפר. את לא חושבת?" אורטל אומרת.
"אולי. אני לא סוחבת אותן יותר."
"זה טוב."
"אבל מה אני עושה עכשיו? אף פעם לא... אף פעם לא... מה עושים עכשיו?"
"אני חושבת... שאת צריכה ליהנות. עכשיו הגיע הזמן לגלות מה את אוהבת, מה את רוצה לעשות... אולי למצוא תחביבים... את צריכה ללמוד להיות עצמך."
"ישבתי על עץ אתמול."
היא מהנהנת. "אהבת את זה?"
"כן."
"איך הולך לך בבית הספר?"
"אני מדברת עם ארז לפעמים... זה מזכיר לי שיחה שלנו. דיברנו על זה שאין כזה דבר 'האמת שלי', יש רק אמת אובייקטיבית כי זה הקטע של אמת."
"הוא נשמע נחמד, הארז הזה." היא מחייכת.
"אין לו חברים אחרים חוץ ממני. כי הוא אוטיסט. פעם אחת הוא אמר משהו מגוחך אז יצא לי כזה 'מה, אתה אוטיסט?' והוא פשוט חייך ואמר 'כן. איך ידעת?'"
אורטל לא יודעת מה להגיב.
"הוא ממש נחמד, הוא מבין אותי. לא אכפת לי שכולם שונאים אותו. היי, זה מגניב, סוף סוף לא אכפת לי!" אני מחייכת חיוך טיפשי. "אין לי ממש תחביבים חוץ מזה."
"אז אני חושבת שאני אתן לך משימה השבוע, למצוא תחביב. בסדר?"
"אוקיי."
"טוב," היא קמה ופותחת את הדלת, מסמנת שטיפול נגמר. "תזכירי לאמא על התשלום, אוקיי?"
אני מהנהנת ויוצאת.
אני יושבת על העץ ב'הלאה' ומוצאה את הטלפון שלי כי הפעם הבאתי אותו.
וכאילו מתוך אינסטינקט, אני פותחת את ה'פתקים'.
פתק חדש.
שם הפתק: הדף של גילי
תוכן:
אני רוצה לכתוב משהו ואני לא יודעת מה. אולי סיפור? על החיים שלי? על כל מה שקרה? על אלמוג? על החלום המוזר שלי?
מעניין איך ורד ושמש ואלמוג בעולם המתים, אם טוב להן שם. אולי הן רוצות לצאת אבל אני מקווה שזאת התחלה חדשה.
מה זאת התחלה חדשה? התחלה חדשה זה אומר שאני עושה דברים שאני אוהבת, קוראים לזה להיות בנאדם. עד עכשיו לא הייתי בנאדם, עכשיו כן.
עכשיו נגמרה תקופה, זה מרגיש מוזר. אני מרגישה שאני לא מכירה את מי שהייתי לפני, אין לי מושג מי זאת. אולי זה טוב?
אני רוצה לכתוב, אבל בעצם, מה אני עושה עכשיו? אני רוצה לכתוב הכל איך שאני ראיתי את זה, דרך המוח שלי. ואני לא יודעת אם מישהו יראה את מה שכתבתי אבל לא אכפת לי כי אני כותבת את זה לעצמי ורק לעצמי.
אלה החיים שלי אחרי הכל. לא של ורד, לא של שמש, לא של אמא שלי, לא של ארז, ובעיקר לא של אלמוג.
אולי אנשים שונים מנסים להתערב לי בחיים כי הם חושבים שהם יודעים מה הם עושים.
אבל כדי להיות בסדר, אני צריכה להחליט. אני צריכה להתערב על ההתערבות שלהם.
אני לא יודעת אם אני זאת שהרגתי את ורד ושמש. או את אלמוג.
אבל אולי אמא שלי צדקה.
הכל לטובה.
