הלכתי בבית ספר בהפסקה ואני לא יודעת למה. אף פעם לא הסתובבתי בבית הספר תמיד הייתי עם ורד.
זה היה כל כך מהר והחלטי שפחדתי מהרגליים של עצמי. הידיים שלי זזו בצדי הגוף שלי כמו זמר על או סתם גיבור על.
והגבעות של הדשא היו שם מולי והעצים מעליהן נצצו לי בעיניים כמו כוכבים בסופת שמש.
הרגליים היו כזה "כן, זה זה." והלכו לשם ישר.
אבל היה שם מישהו ואיזה טוויסט זה ארז. שדיברתי איתו בטלפון.
ישבתי בתוך הדשא ובטח נראיתי כמו נמר בספארי.
"היי, גילי." הוא אמר בקול המיוחד שלו. רובוטי ורועד.
"הן מתות סופית." הודעתי לו.
"באמת אוי חבל." הוא אמר הכל בנשימה אחת בלי רגשות וזה גרם לי לחייך. בנאדם רע מרושע שכמותי. שכמותינו.
"את אוהבת משחקי מחשב?" הוא אמר פתאום.
"לא. לא ממש." אמרתי את האמת והרגשתי כאילו אני יושבת על מגדל אייפל עם רגליים מתנדנדות באוויר.
"אה." הוא אפילו לא מסתכל עליי. ואני לא עליו. אנחנו שנינו מסתכלים על הנמלים בדשא.
"אני ממש אוהב את המקום זה. זה נותן הרגשה כאילו הוא בכלל לא קשור לבית ספר." הוא ממשיך לדבר.
"כן, נכון, בדיוק," אני מחייכת, "ככה גם אני חשבתי. אני חושבת שאני יודעת למה, זה בגלל שהשיחים פה לא גזומים והגזע של העצים לא ישר והדשא לא קצוץ. זה לא כזה... שלוט כזה? יש כזאת מילה?"
"אני חושב שאומרים נשלט."
"אה. אני עדיין מעדיפה שלוט." צחקתי. "בכל מקרה, תמיד הפריע לי כמה שהצמחייה בעיר הזאת גזומה ככה."
"למה?"
"לא יודעת... זאת פשוט הרגשה כזאת."
אנחנו שנינו מהנהנים וגם העצים. אני יודעת שהם מהנהנים, זאת לא הרוח.
אני מרגישה שבפעם הראשונה בחיים שלי אני יכולה לנשום. זה כאילו כל החיים היו נסתרים ועכשיו הם נתגלו אליי.
