"את רוצה שנלך לאכול המבורגר?" אמא שלי שואלת אותי כשאנחנו יוצאות מהבניין של הפסיכולוגית.
אמא והפסיכולוגית דיברו קצת בפנים ואז היא יצאה עם פנים קצת אדומות ולא אמרה על זה כלום, וגם אני לא כלום. יצאנו מהבניין ועכשיו היא שואלת אותי את זה.
"כן." אני תמיד במצב רוח לאכול המבורגר.
אני הולכת אחריה למסעדה הקרובה. אנחנו מכירות אותה כי תמיד ראינו אותה כשהייתי הולכת לפסיכולוגית ממש פעם אבל אף פעם לא נכנסנו אליה.
אנחנו יושבות בשולחן לשניים. אפילו שזה רק שתינו כבר בערך שלוש שנים, זה עדיין מרגיש מוזר לשבת בשולחן לשניים.
אני בוהה בתפריט וקוראת את כולו מהתחלה ועד הסוף ואז כשהוא נגמר עוד פעם ועוד פעם עד שאני שומעת מלצר מתקרב.
"אנחנו נרצה מנה אחת של ההמבורגר הצמחוני עם לחמניית בריאות וצ'יפס בטטה, ו..." אמא מסתכלת עליי.
"המבורגר רגיל עם צ'יפס. בלי עגבנייה ועם חרדל." אני משלימה את ההזמנה, אבל עדיין בוהה בתפריט.
המלצר חוטף את התפריט מהעיניים שלי ומשאיר אותן ערומות ובוהות בשולחן עץ.
"אורטל אמרה שהיא חושבת שכדאי שתמשיכו להיפגש, אבל היא אמרה לי לשאול מה את חושבת." אנחנו סוף סוף מדברות על השיחות עם הפסיכולוגית.
"א... אני לא יודעת..." אני אומרת בהיסוס. "זה גם עכשיו ממש רחוק מהבית שלנו, וגם... אני לא יודעת אם יהיה לי הרבה על מה לדבר איתה."
"היא דווקא אמרה שנראה לה שזה יעזור. אבל מה שאת מחליטה."
"טוב, בואי נעשה את זה. לא יזיק להיפגש איתה פעם בשבוע." מה אכפת לי, תכלס? התגעגעתי לדבר ככה. זה פתאום כאילו אני בנאדם לבד ולא חצי, והמילים הן רק שלי והלב הוא ספוג שמכווצים ומכווצים ויוצא כל הלכלוך.
המלצר מניח המנות מולנו והולך. אני נותנת ביס ענק בהמבורגר. ועוד אחד ועוד אחד. לא מורידה אותו מהידיים. ורד פתאום עולה לי בראש. אני מדמיינת אותה אומרת כמה המבורגר כזה הוא בשר שומני, שזה כמעט כאילו השומן מההמבורגר הופך להיות ממרח ללחמנייה וכל החסה שומנית.
המבט של ורד בדמיון כמעט מפצח לי את המצח, ותכף יתעופפו פה במסעדה שני חצאי גולגולת.
אני מסתכלת על המנה של אמא שלי. אני חושבת שהיא ממש לא טעימה. אף פעם לא הצלחתי לאהוב לחם מלא, עד כמה שניסיתי. וכשאני אוכלת המבורגר אני... טוב, רוצה לאכול המבורגר. לא לביבה צמחית כזאת. אבל ורד בטח הייתה אוהבת את המנה הזאת.
ואז עוברת לי מחשבה מפחידה בראש.
המבורגר צמחוני זה מה שאנשים מבוגרים מזמינים. כמו אמא שלי. גם ורד והיא לא מבוגרת. אבל... בוגרת? המבורגר צמחוני זה מה שאנשים בוגרים מזמינים.
אני ילדה? יום אחד אני אתבגר ואשתנה ואזמין המבורגר צמחוני עם לחם מלא? יום אחד אני אשתנה לגמרי עד שאני כבר לא אהיה עצמי? מה זה בכלל להיות עצמי? למה אני עוברת משבר זהות בגלל המבורגר?!
אוי, זה ביס עם הרבה חרדל. אני כמעט נחנקת מהחריפות. אני סוף סוף מניחה את ההמבורגר ושותה קצת מים.
אני לוקחת צ'יפס ומסתכלת מסביב ורואה שאין מבוגרים שמזמינים המבורגר רגיל. בנים כן, בנות לא.
אני חושבת כמה שאני אוהבת להיות עצמי פתאום.
"מה אם אלמוג הייתה חושבת שזה מגעיל?" עוברת לי פתאום מחשבה בראש.
אבל אני לא עונה. אני מסננת כזאת, אחת שלא עונה. איזה מגעילה אני.
אני אוכלת את ההמבורגר בהפגנתיות. מול הפרצוף של ורד ואלמוג ושמש מחייכת.
אני לא לבד. עכשיו יש שלוש בנות שאני סוחבת.
אבל אני הכי לבד שהייתי איי פעם. אני צריכה להתרגל לטעם של המבורגר עם חרדל.
כל הדרך הביתה העצים עוברים בחלון. הבטן שלי מלאה. אני בוחנת את השמיים כשאנחנו עוברים מהעיר הישנה לחדשה ואין הבדל אבל יש. השמיים שונים.
אנחנו יוצאות מהאוטו ועולות למעלה ואני מתיישבת על הספה ובודקת את הטלפון.
"יודעים מה קורה עם ורד ושמש?" שאלתי את אמא שלי בלי קשר לכלום.
היא בודקת גם את הטלפון שלה ואז אומרת בקול כזה חרישי, כמו ה"היי" הראשון של שמש "שתיהן... לא שרדו."
אבל את זה כבר ידעתי.
הייתיהראשונה ששחררה את הנשמה שלהן.
