"בואי," אורטל יוצאת מהחדר ומחייכת אליי ועושה לי תנועה של לבוא איתה לחדר. זאת הפסיכולוגית שלי מפעם, למרות שעכשיו כנראה גם עכשיו.
אני יושבת על הספה בקצה שלה כי אני לא אוהבת לשבת באמצע הספה. השתנה פה קצת. האומנות על הקירות שונה והספה שלי והכורסה שלה במקומות אחרים.
"גילי." היא אומרת. זה מוזר פתאום לשמוע אותה אומרת את השם שלי.
יש שקט כזה ואני יודעת שאני צריכה לומר משהו, זה התפקיד שלי, אבל אני לא יודעת מה עזבו אותי די כבר קשה לי.
"אני מקוללת." אני אומרת ואני לא יודעת אם אני באמת מתכוונת לזה. אני בודקת את זה בפה שלי כדי לבדוק אם זה נכון.
היא נותנת לי לדבר. היא פשוט נותנת לי להמשיך לדבר, היא לא אומרת כלום.
"אני יודעת שזה באשמתי כי עברתי על החוקים." אני יודעת שאם אני אמשיך לדבר אני אבכה. אבל אני חייבת, אני חייבת. "אבל... אבל- אבל אולי אני יודעת שלא יכולתי להמשיך ככה." אני חייבת לעצור, אבל אני חייבת להמשיך. "ככה, לנצח? מה זה הדבר הזה מי שם אותי בכלל במצב כזה, אני בסך הכל רציתי מישהי כמו אלמוג אבל אף אחד בחיים לא יוכל להיות אלמוג ואני פשוט מסתו-מסתובבת בעולם כמו ח-ח-חצי בנאדם." ואז אני מתפרקת.
אני רואה שהיא לא יודעת מה לומר אבל לא אכפת לי. זאת העבודה שלה להתמודד איתי.
אני לא רוצה להסביר. אני רוצה מישהו שמבין אותי בלי מילים. נראה לי שזה למה זה עבד כל כך טוב עם אלמוג. ועם שמש. עם ורד לא. אני לא חושבת שהיא ידעה שבכלל יש לי מחשבות.
"רוצה... רוצה לספר לי מה קרה, מהתחלה?" היא שואלת בסוף כי הוכחתי לה שאני לא הולכת לדבר עוד.
אנחה. "עברנו לעיר החדשה לפני שבועיים-שלוש כזה בערך, ובבית ספר החדש פגשתי ילדה בשם ורד." הסברתי הפעם בפשטות. הפעם אובייקטיבית, ולא סובייקטיבית, שזה לא משהו שקורה לי הרבה.
"איך היה המעבר? מה זה עשה לך?" היא מתחילה עם פסיכולוגיות-יות הזאת. אני אוהבת לדבר דוגרי, לא טוב לי רשמיות. אפילו בספר הזה אני לא מוכנה לכתוב בשפה גבוהה, אני פשוט ממלמלת וממלמלת את הבפנים של המוח שלי ומקווה שלא תשתעממו ותפסיקו לקרוא באמצע.
"זה היה שינוי. הייתי צריכה שינוי, היינו חייבות להסתלק מהעיר הזאת מתישהו. כל מה שקרה פה זה כבר בעבר. אבל... אני לא יודעת אם המעבר היה לטובה." חשבתי מה לומר תוך כדי. לא עשיתי את זה כבר הרבה זמן אבל זה פתאום בא טבעי. לדבר עם פסיכולוג זה כמו לרכב על אופניים.
היא הנהנה והמשכתי לדבר. היא לא אחת שרושמת מה שאני אומרת, היא פשוט מקשיבה.
"אני לא אוהבת את העיר החדשה." הנה. אמרתי את זה, משהו שלא העזתי להודות בפני עצמי. אני ממש שונאת את העיר הזאת. "היא כל כך מתנשאת! היא חייבת להיות כזאת... בושש-האו-וואו" אני עושה קולות ותנועות של פיצוצים עם הידיים. היא מסתכלת עלי מוזר.
