אני שומעת הרבה ורוד באוזניות.
האוזניות עמוק באוזניים ושחורות והחוט מסתלסל לי על הלחיים. השעון אומר 23:58.
הרגליים במכנסיים קצרים והכל פרוס על המיטה, כל הידיים הרגליים. הכרית מעוכה מתחת לשיער מבולגן והשמיכה זרוקה על הרצפה.
החלון מואר יותר מכל שאר הבית, והירח גדול ולבן. אני קמה לפעמים לחלון ושמה את הידיים על המתכת הקרה של האדן שלו ומסתכלת דרך התריסים והירח נעים לי בפרצוף.
ואז הידיים שלי מתעייפות ואני מתגלגלת חזרה אל המיטה ונפרסת מחדש, ידיים ורגליים.
כל הוורוד הזה באוזניים גורם לי להרגיש כמו לרקוד מול המראה עם מסרק כמו מיקרופון כמו זמרת ממש עם מבטא, נראה לי שככה זה היה מרגיש להיות ורד. אבל עכשיו השעון אומר 00:03.
זה אומר שהתחלף היום, אבל הירח אותו דבר ואני אותו דבר ואדן החלון עדיין חם טיפה מהידיים שלי שם מקודם.
זה אומר שזה כבר לא יום המוות של שתיהן אבל זה עדיין יום המוות שלהן בחדר שלי ובראש שלי ועל הכביש.
באיזשהו שלב האלבום נגמר והאוזניות עדיין באוזניים שלי אבל יש שם רק שקט.
באיזשהו שלב נראה לי שאני מוציאה את האוזניות מהאוזניים מתוך שינה ונרדמת, אבל אני לא בדיוק זוכרת.
העש מסתובב בחדר בשלוש בלילה.
אני מתעוררת ופותחת את האור וסוגרת את הדלת כדי לא לסנוור אף אחד עם האור בשלוש בלילה.
הוא עף שם בטירוף, לא ישר, לא צלול.
אני מתקרבת אליו והוא בורח. נח על החלון, מותש.
מתקרבת והצרצרים מצרצרים לי באוזניים והחלון קר.
נוגעת בו עם קצה הציפורן.
הוא... הוא נפגע. הוא קם ומנסה לעוף אבל הוא עף אפילו עקום יותר. הוא נופל אל החלון שוב.
אני נוגעת בו שוב, חסרת נשימה. גם הוא חסר נשימה.
אני מחליטה להרוג אותו ולגאול אותו מייסוריו. בום עם היד, והוא שלולית של עש.
אני לא לוקחת טישו ומגלגלת אותו בו וזורקת לפח. אני משאירה את הגופה על החלון.
אני יודעת שאם הייתי אומרת למישהו את המשפט הזה הם היו מסתכלים עלי מוזר, כי קראתי לזה גופה.
אבל שלא יטעו. זאת גופה שם על החלון.
אני מתחילה לבכות, והדמעות השמנות מתגלגלות לי על הלחיים והעיניים שלי רואות רק מין טשטוש כזה.
אני יושבת על המיטה ומסתכלת על העש המת ואז קוברת את הראש בידיים ובוכה.
מתייפחת וכל הפנים שלי חמות וכל הידיים רטובות וכל העיניים מרצדות מהאור בשלוש בלילה.
אמא שלי נכנסת לחדר ושואלת מה קרה.
אני פשוט בוכה ובוכה ואני שמה את הראש על הכתף שלה ובוכה ונראה לי שגם היא.
נראה לי שגם הגופה של העש על החלון.
